אָמֵן

אָמֵן

המילה 'אמן' משמשת בשפה העברית כתואר הפועל הבא לקיים ולחזק דבר שנאמר. האומר 'אמן' מאשר את שנאמר ובטא באמירה הסכמה לו.[1] יש לומר 'אמן' בהגייה ברורה של המילה[2] כדי לבטא בכך כוונה וכובד ראש.

המאזינים לברכה אומרים 'אמן' אחריה, ובאופן זה הם יוצאים ידי חובת הברכה. יש שהפליגו במעלת העונה אמן: 'והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך'.[3]

[1] בן יהודה א', ערך 'אמן', עמ' 281.

[2]'...אין עונין אמן לא יתומה ולא קטופה' [תוספתא מגילה (מהד ליברמן) פ"ג הכ"ז עמ'361]. בבבלי הוסיפו גם 'לא אמן חטופה...' (ברכות מ"ז ע"א). ההוראות נגזרות מההבנה שיש לומר 'אמן' בהגייה ברורה של המילה כדי לבטאה מתוך כוונה וכובד ראש.

[3] בבלי ברכות נג ע"ב.

[1] בן יהודה א', ערך 'אמן', עמ' 281.

[2]'...אין עונין אמן לא יתומה ולא קטופה' [תוספתא מגילה (מהד ליברמן) פ"ג הכ"ז עמ'361]. בבבלי הוסיפו גם 'לא אמן חטופה...' (ברכות מ"ז ע"א). אני לא בטוח בקשר שבין אמן יתומה/ חטופה והאמירה ש יש לומר 'אמן' בהגייה ברורה של המילה כדי לבטא בכך כוונה וכובד ראש.

[3] המברך אינו אומר 'אמן' אלא רק לאחר שלוש ברכות למיטב ידעתי המברך אינו עונה אמן בכל דרך

[4] בבלי ברכות נג ע"ב.