עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 77 

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ואנקדוטה

עיון קצר באגדה

הסיפא של המשנה עליה מוסבת האגדה עניינו בדין ברכת הכהן כאשר הוא משמש כשליח ציבור, ואגב נושא זה מובא בתלמוד דיון בדבר חובתם של הכהנים.

רבי יהודה בן פזי מביא מימרה בשם רבי אלעזר לפיה כהן המצוי בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו לברך את ישראל עובר בעשה. יש להניח כי ההלכה מתבססת על הכתוב בתורה: 'וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:  יְבָרֶכְךָ יְהוָה וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר יְקֹוָק פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא  יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם'  (במדבר ו' כ"ב – כ"ו).

בעל הסוגיה מספר על דרך התנהגותם של כהנים אשר רצו להימנע מלפרוס כפיהם ולברך את ישראל. 

רבי יודה בן פזי כאשר חלה או תש כוחו היה עוטף את ראשו ומסתתר מאחורי עמוד, דרך המבהירה כי אי עלותו לברך נובעת מחולשה ולא מרצון לביטול מצווה.

רבי אלעזר היה יוצא מתחום בית הכנסת, ואפשר שסבר כי על אף חולשת הגוף נוכחותו בתחומי בית הכנסת מחייבת אותו לעלות ולברך את ישראל.