עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 17 – 18

כ"י וטיקן עמ' 74

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

אנקדוטה, מדרש

עיון קצר באגדה.

בסוגיה מסופר על אמוראים שהיו שקועים בלימוד בריכוז כה רב שלא שמו ליבם למעשיהם, ואף עברו על ההלכה.

ריש לקיש הגה בתורה בעת הליכתו,[3] ריכוזו בלימוד היה עמוק עד כי מבלי משים חצה בשבת את גבול תחום השבת. חכמים ראו מעלה ביכולות הלימוד והריכוז של ריש לקיש ודרשו עליו את הפסוק 'בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד' (משלי ה' י"ט) שלא כפשוטו, שכן בעוד הפסוק עוסק באהבה רצויה בין איש לאשתו, דרשו אותו חכמים לאהבה ולימוד התורה.

סיפור נוסף הוא על רבי יודן בנו של רבי ישמעאל שהיה הוגה בתורה, ובעת הלימוד נשמטה ממנו טליתו (ואפשר בגדו או מעילו), אך מאחר והיה שקוע בלימודו, לא חש בדבר. גם עליו ועל דרך לימודו דרשו את הפסוק 'בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד'.

בסיפור שלישי חוזרת, לכאורה, אותה עלילה כמו באנקדוטה השנייה, חכם השקוע בלימודו ומרוכז בו מאוד, אינו חש שטליתו נפלה ותלמידיו מסבים תשומת ליבו לכך. אלא שהעלילה הקצרה מורכבת כיוון שהיא בנויה על ניגודים, ניגודים שבאים לביטוי בראיית המציאות הממשית הסובבת את האדם לעומת העדר ראייה 'מטאפיזית', עיוורון למציאות רוחנית.

ביטוי לניגודים אלו הוא ההבדל בין החכם, רבי לעזר ברבי שמעון, לבין תלמידיו; הוא מבחין בנחש השומר על טליתו, ואילו הם אינם רואים אותו, לכן מפנים את תשומת לב רבם כי טליתו נפלה. גם בחכם עצמו יש ניגוד, מצד אחד הוא מרוכז בלימודו עד אינו 'רואה' את המציאות הסובבת, לכן גם לא חש שטליתו נפלה, אך הוא מבחין ב'שליח האל', בנחש השומר עליה.

המספר שילב בסיפור מרכיב שלכל אדם מן הישוב נראה כנֵס, נְחָשָה[4] שומרת על טליתו של החכם. באמצעות מאפיין על טבעי זה מבטא בעל האגדה תפיסת עולם כי התרכזות בלימוד ובתפילה ראויה בעיני האל, אפילו הנחש משתעבד ללומד ושומר על רכושו של החכם בעת שהיה שקוע בלימוד התורה. הבחירה ב'חכינה', כלומר נְחָשָה

מבחינה ספרותית מהווה הנחש מעין חולית מעבר לסיפור הבא אודות רבי חנינא בן דוסא והנחש.