עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 77

מקבילות

תוספתא (מהד' ליברמן) ברכות פ"ד ה"א עמ' 18 (בשינויים)

ספרא פרשת קדושים סוף פ"ה

בבלי ברכות לה ע"א

מדרש תהילים ראש פט"ז(בשינויים)

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

המשנה עליה מוסבת האגדה נפתחת בשאלה 'כיצד מברכין על הפירות...',[1] ואחריה מובאות תשובות המוסרות את נוסח הברכה על הפירות, כלומר, על תנובת הצומח. במשנה מצויה הנחה כי מברכים על הפירות, אך אין בה כל סימוכין לקביעה. אפשר שלכן פתח בעל הסוגיה באגדה העוסקת בבחינת המקור ממנו לומדים כי חובה לברך על הפירות.

המקור המוצע הוא הפסוק '...לַיהֹוָה הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ' (תהלים כ"ד א'), היינו, הארץ[2] והתבל[3]  שייכים במלואם לאל, הם 'מצויים ברשות ה' ונתונים לשלטונו.[4]

נראה כי ברקע דבריו של בעל המדרש האנונימי מצוי הפסוק 'נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי יְהֹוָה...' (ויקרא ה' ט"ו), היינו, הלוקח מהקדשי האל חוטא במעילה, ולכן אמר הדרשן: 'הנהנה כלום מן העולם מָעַל', משום שלקח מהשייך לאל. חלקה השני של המימרה מציג את המקרה בו מותר לו לאדם ליהנות מהפרי, 'עד שיתירו לו המצות'.[5] מכאן שהמצווה לברך על הפירות היא המתירה את ההנאה מהם.

בהסבר המדרשי הועלתה תמונה הלקוחה ממציאות החיים, אין אדם לוקח דבר מרכושו של אחר אלא אם כן ביקש וקיבל רשות, ומכאן שהברכה, אשר בנויה משבח לאל ומאזכור הפרי, משמשת כעין בקשה ליהנות מהפרי והודיה על קבלתו.