עדי נוסח

כ"י וטיקן, עמ' 70 – 71

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה, מדרש

עיון קצר באגדה

בסוגיה ההלכתית דנים בשאלה מה חייב לעשות המתפלל תפילת עמידה בשבת, אם טעה והתחיל להתפלל עמידה של חול. ישנה מחלוקת בין שני אמוראים, אחד אומר כי עליו להפסיק מיד ולעבור להתפלל תפילת עמידה של שבת, ואילו השני סבור כי עליו לסיים את תפילת החול. אין מחלוקת ביניהם כי אם גילה את טעותו לאחר שלוש הברכות הראשונות, הוא אומר את הבקשה הראשונה בקשת חונן הדעת'.

באגדה מובאים שני הסברים בהקשר לקביעה האחרונה:

הסבר א'

ההסבר נשען על השקפתו של רבי השואל 'אם אין דיעה מניין תפילה'. לדעתו, רק בעל דעת מגיע להחלטה ולהבנה  שעליו להתפלל, הוא מגיע באמצעותה לאמונה באל ולהכרח לבקשו עזרה. מתוך השקפה זו רבי לא מבין כיצד בתפילת העמידה של שבת בקשת 'חונן הדעת' לא קיימת.[3]

הסבר ב'

ההסבר מתבסס על שני מדרשים שאינם דנים בנושא ההלכתי שהוצג בראשית הקטע, אלא מתייחסים לחשיבותה של ברכת 'חונן הדעת'.

רבי יצחק דורש את הפסוק 'אַל־תַּרְבּ֤וּ תְדַבְּרוּ֙ גְּבֹהָ֣ה גְבֹהָ֔ה יֵצֵ֥א עָתָ֖ק מִפִּיכֶ֑ם כִּ֣י אֵ֤ל דֵּעוֹת֙ יְהֹוָ֔ה ולא וְל֥וֹ נִתְכּנו עללות' (שמואל א' ב' ג'). המילה 'דֵּעוֹת' נזכרת בין 'אֵ֤ל' ל'יְהֹוָ֔ה', דבר המלמד על חשיבותה המיוחדת בהשוואה לדיבור של האדם השחצן החסר דעת אל מול האל בעל הדעת.[4]

המדרש השני אנונימי, והוא נשען על הפסוק 'אָז תָּבִין יִרְאַת יְהֹוָה וְדַעַת אֱלֹהִים תִּמְצָא' (משלי ב' ה). רק מי שמבין, מי שיש בו דעת, יגיע ליראת האל ולהבנתו.[5]