עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 69

מקבילות

ירושלמי תענית פ"ב ה"ב דף סה ע"ג עמ' 713

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה וכעין סוגיה

עיון קצר באגדה

המשנה קובעת '...בכל יום אדם מתפלל שמונה עשרה', ובסוגיה שואלים מהי הסיבה בשלה תיקנו חכמים תפילה בעלת שמונה עשרה ברכות.

רבי יהושע בן לוי תולה את מספר הברכות במספר המזמורים שמתחילת ספר תהילים ועד המזמור 'יַעַנְךָ יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב' (תהילים כ' ב'). אמירתו של רבי יהושע בן לוי דורשת עיון שכן במרחב המזמורים אותו הוא כולל מצויים לדרך חלוקת ספר תהילים המצויה בידנו עשרים פרקים ובהם עשרים מזמורים.

שיחזור היסטורי של חלוקת הפרקים בספר תהילים עשוי להבהיר את תשובת רבי יהושע בן לוי.

-          פרקים ט' וי' נחשבו בימי קדם כפרק אחד, ועדות על כך נמצא בדרך הופעת מזמורים אלו בתרגום השבעים.[1] 

-          פרקים א' ו-ב' נחשבו גם הם כפרק אחד, אך התגבשותם יחד הינה מאוחרת לאיחוד פרקים ט' ו-י'.

עדות לכך מצויה בסיפורנו, בו אומר המספר: "אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן", כלומר, אם אדם ידייק ויאמר שהם תשעה עשר מזמורים, יש להשיב לו: "למה רגשו גוים לית הוא מינון". באמירה זו הכוונה שפרק ב' הפותח ב'לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם' עדיין לא אוחד עם פרק א', איחוד הפרקים הינו עדיין בתהליך.

רבי יהושע בן לוי הסביר מדוע שמונה עשרה ברכות בתפילה, באומרו כנגד שמונה עשר מזמורי תהילים, מראשית הספר ועד המזמור הנפתח ב'יַעַנְךָ יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה...' (פרק כ'), מכאן שבזמנו, בעת שפרקים א' ו-ב' היו בתהליך האיחוד, אכן היו תשעה עשר מזמורים.

מקבילתה של הברכה האחרונה בתפילת שמונה עשרה מצויה בפרק כ' שבתהילים 'יַעַנְךָ יְהֹוָה בְּיוֹם צָרָה...', וממנה למדו חכמים לימוד כפול:

א.      המתפלל שמונה עשרה, ולא נענתה תפילתו עליו להכריז על 'עת צרה', משמע תענית, כדי שהאל יֵעָנֶה לו.

ב.      מלשון הנוכח 'יַעַנְךָ' לומד רבי מנא דרך ארץ, שהמצוי ליד רבו אשר התפלל שמונה עשרה, יאמר לו תתקבל תפילתך ותִּשָמַע'.