עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 66

מקבילות

ירושלמי תענית פ"ד ה"ה דף סח ע"ג עמ' 731

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

בעל הסוגיה מציין כי על פי הסיפור רבי יהודה למד שתפילת השחר היא עד ארבע שעות, ובסיום הסיפור מוסיף כי רבי יהודה בן בבא העיד אף הוא 'על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות',[1] אך עניינו המרכזי של הסיפור הוא מאבק על הקרבת התמיד, היינו מאבק אמוני על עבודת האל.

הסיפור בנוי בשלוש מערכות קצרות; הראשונה מתארת פעולות שנעשו באופן קבוע לאורך זמן, המערכה השנייה יוצרת דרמטיות, היא שוברת את רצף הקביעות באמירה 'פעם אחת' ומתוארת פעולה חד פעמית קשה, ובמערכה השלישית יש מעין תיקון, הקושי נפתר.

מסופר כי בימים שהיוונים שלטו בארץ ישראל,[2] המשרתים בבית המקדש לא יכלו להביא בעצמם את קורבנות התמיד, ולכן העבירו יום יום שתי קופות של זהב לצרים, ליוונים השולטים, כדי לקבל תמורתם שני טלאים לצורך הקרבת קורבנות התמיד. את הכסף שלשלו מטה מחצר המקדש, ואת הטלאים העלו מעלה. לא נמסר כמה זמן נמשך מצב זה, אך מובן כי היה קבוע, כמו כן עולה מהכתוב כי הצדדים לא ראו זה את זה, תיאור היוצר רושם של נתק בן הצדדים, מעין מצור על בית המקדש. קביעות זו משקפת מצד אחד את דבקותם של המשרתים בקודש לקיים את חובתם בכל מחיר, ומצד שני את תאוות הבצע של הצרים וכן את רצונם להקשות על עבודת האל, ואולי גם למנוע אותה בסופו של דבר.

פעם אחת החליטו היוונים להכשיל את היהודים, ובמקום לשלוח להם טלאים שלחו להם גדיים האסורים להקרבת התמיד.[3] בעל האגדה אינו מפרט אם הדבר נעשה בכוונת תחילה, אף לא את הסיבה לכך. מבחינתם של המשרתים בקודש הדבר ודאי שבר נורא, שכן לא יוכלו למלא חובתם, הם חיפשו בקפידה, הקב"ה האיר עיניהם,[4] ובלשכת הטלאים המבוקרים מצאו שני טלאים, אותם ניתן להקריב תמיד כנדרש.

על פי עדותו של רבי יהודה בן בבא 'על תמיד שלשחר שקרב בארבע שעות' ניתן להבין שהזמן אשר עבר בחיפוש הטלה לקורבן הביא  להקרבתו בשעה הרביעית. מכאן למד רבי יהודה שתפילת שחרית היא עד השעה הרביעית.