|
מזון ויין בבית האבל – אגדה א פ"ג ה"א דף ו ע"א עמ' 25 |
|
| מקור | תרגום |
| כד דמך ר' יסא | כאשר מת רבי יסא |
| קביל ר' חייא בר ווה אבילוי | קיבל רבי חייא בן ווה את האבלים |
| ואייכלון ( ) [בשר] ואשקיתון חמר. | והאכיל אותם בשר והשקה אותם יין |
| כד דמך ר' חייא בר אבא | כאשר מת רבי חייא בן אבא |
| קביל ר' שמואל בר רב יצחק אבילוי | קיבל רבי שמואל בן רב יצחק את האבלים |
| ואייכלון בשר ואשקיתון חמר. | והאכילם בשר והשקם יין |
| כד דמך ר' שמואל בר רב יצחק | כאשר מת רבי שמואל בן רב יצחק |
| קביל ר' זעירא אבילוי | קיבל רבי זעירא את האבלים |
| ואייכלון טלופחין. | והאכילם עדשים[1] |
| מימר כמה דהוא מנהגא. | להגיד ככה שהוא המנהג |
| ר' זעירא מידמך פקיד ומר. | רבי זעירא לפני מותו פקד ואמר |
| לא תקבלון עלי יומא הן אבלא למחר מזרחייא. | לא תקבלו עלי היום (ביום הראשון) כל[2] אבל (תנחומים) למחר סעודת אבלים[3] |
| ר' יצחק בריה דר' {הוה} <חייא> (כת'1) כתובה מטתיה אונס | רבי יצחק בנו של רב חייא כתובה בא לו אונס (אבלות) |
| ועלון לגביה ר' מנא ור' יודן | ועלו אליו רבי מנא ורבי יודן |
| והוה חמר טב | והיה (שם) יין טוב |
| ואישתון סגין וגחכין. | ושתו הרבה וצחקו |
| למחר אתון בעיין מיעול גביה. | למחר רצו לבוא לעלות אליו |
| אמ' לון. | אמר להם |
| רבנן. אכן בר נש עביד לחבריה. | רבנן כך עושה אדם לחברו |
| לא הוינן (א)[ח]סרין אתמל אלא מיקום ומירקוד. | לא הייתם חסרים אתמול אלא לקום ולרקוד |
עדי נוסח
כ"י וטיקן עמ' 60
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
אנקדוטה ומימרה
עיון קצר באגדה
הקטע הקודם לאגדה עוסק בדינים הקשורים לסעודות של אונן[4] ונאמר: 'אבל כל זמן שמתו מוטל לפניו אוכל אצל חבירו ... ולא אוכל בשר ולא שותה יין'. בעל הסוגיה מסייג את הסיפא ואומר: 'נמסר לרבים אוכל בשר ושותה יין, נמסר לכתפים[5] כמי שנמסר לרבים...',ומכך מובן שאם נמסר המת לאלו שידאגו לעסוק בקבורתו, הרי שמותר לאונן לאכול בשר ולשתות יין.
האגדה נפתחת בשלוש אנקדוטות; בשתיים הראשונות נמסר כי החכמים, רבי חייא בר ווא ורבי שמואל בר רב יצחק, האכילו את האבלים בשר והשקו אותם יין, ובשלישית מסופר כי רבי זעירא האכיל את האבלים עדשים.[6]
מהכתוב לא ברור אם המת נמסר לרבים אם לאו, לכן ניתן להציג שלוש אפשרויות הבנה למעשי החכמים:
א. המת נמסר לרבים, והחכמים יכלו על פי ההלכה להאכיל את האבלים בשר ולהשקותם יין.
ב. המת לא נמסר לרבים, אך הם התנגדו להלכה זו.
ג. היו מנהגים שונים בתקופתם.
עם זאת נראה כי בעל הסוגיה הביא את מעשהו של רבי זעירא אחרון כסיכום כיוון שזהו המנהג המקובל 'מימר כמה דהוא מנהגא'. נמסר כי רבי זעירא ציווה שלא יערכו סעודת אבלים ביום קבורתו אלא רק למחרת, ואין הוא מבאר את סיבת דבריו.
בסיום מובא סיפור קצר שהדמויות הפועלות בו הן בני הדור הרביעי – חמישי לאמוראי ארץ ישראל. שני תלמידי חכמים, רבי מנא ורבי יודן, באו לנחם את חברם על מות אביו, שתו יין ונראה שהתבסמו והתלוצצו בבית האבל.[7] למחרת כשבאו שנית נזף בהם, אמר שלא כך נוהגים חכמים, [8] והוסיף בציניות שחסר היה ביום האתמול שגם יקומו וירקדו.
אומנם הסיפורים מסודרים לפי סדר כרונולוגי של זמני פעילותם של האמוראים,[9] אך עם זאת נראה כי העמדת דברי האבל בסיום נועדה להעביר מסר לפיו אין לשתות יין בבית אבלים.
[1] סוקולוף, ערך 'טלופח', עמ' 224.
[2] סוקולוף, ערך 'הן' עמ' 166.
[3] סוקולוף, ערך 'מרזח', עמ' 329.
[4]פרק הזמן משעת הפטירה ועד לקבורה מכונה 'אנינות', וכל אחד משבעת קרובי הנפטר החייבים לשבת שבעה, נקרא 'אונן'.
[5] הנושאים את מיטת המת על כתפיהם.
[6] הפני משה על המקום מסביר כי התלמידים נהגו כאבלים על רבם, והראשונים אכלו ושתו בניגוד לנאמר בחלק ההלכתי. על פי תרגומו של סוקולוף והסברו של עלי תמר הם אלה שהאכילו והשקו את האבלים. בעלי תמר מוסבר כי תלמידים יכולים לקבל עליהם אבלות על רבם כאילו היו קרוביו החייבים באבל עליו.
נראה כי אין מדובר בתלמידים הנוהגים מנהגי אבלות על רבותיהם, שכן הם בני אותו דור.
[7] הפני משה מפרש כי השתכרו לפני כן.
[8] דברי האבל 'רבנן אכן בר נש עביד לחבריה' מלמדים עד כמה הוא הופתע מהתנהגות מעין זו של אדם לחברו ובמיוחד מחכמים.
[9] רבי חייא בר ווא ורבי שמואל בר רב יצחק הם בני הדור השלישי, רבי זעירא בן הדור השלישי – רביעי, רבי יודן בן הדור הרביעי – חמישי ורבי מנא בן הדור החמישי.