עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 58 – 59

מקבילות

ירושלמי בבא בתרא פ"ה ה"א דף ט"ו ע"א עמ' 1249

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

הסוגיה מוסבת על דברי רשב"ג במשנה 'לא כל הרוצה ליטול לו את השם יטול', כלומר כל מי שאינו חסיד וזהיר במצוות אינו רשאי להחמיר על עצמו, משום שיש בהתנהגותו משום יהירות.[1] בהקשר לכך מובאת ברייתא:[2] 'כל דבר שהוא של צער  כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה. תלמיד חכם עושה ותבוא לו ברכה. וכל דבר שהוא של שבח לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד חכם עושה אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור'. הברייתא מרחיבה ומבהירה את המשנה בהסבר מי רשאי 'ליטול את השם'. בנוסף לשני מקורות תנאיים אלו מובאת לפני האגדה ברייתא המצטטת אחת מעשר תקנותיו של יהושע[3] 'מסלקין לצידי הדרכים מפני יתידות הדרכים'.[4]

באגדה מתוארים שניים מגדולי יבנה, רבן גמליאל ורבי יהושע, אשר בחרו לצעוד לפי תקנת יהושע ולא להתבלט כיחידים מיוחדים כנאמר בברייתא, לכן סטו מדרך המלך המשובשת והלכו בשדהו של אחר. בהליכתם ראו את רבי יהודה בן פפוס הולך מולם ו'משתקע', כלומר, נראה כשוקע מדי פעם בשל ה'יתדות' שבדרך,[5] משמע בניגוד להם הוא לא בחר לעצמו דרך קלה יותר ולא צעד בשדה הוא רשות הפרט, דבר שעלול לגרום לו נזק. 

התנהגותו של רבי יהודה בן פפוס מעוררת ברבן גמליאל ביקורת, והוא אומר: 'מי הוא זה שמראה עצמו באצבע', שמשמעו כי ההולך כך מצביע על עצמו באצבע וטוען שהוא ייחודי. גם העובדה שהוא שואל את רבי יהושע לזהותו של האדם מצביעה על כך שאין הוא מוכר לו,  והוא מפרש אותה כיהירות. לעומתו טוען רבי יהושע כי רבי יהודה בן פפוס ידוע 'שכל מעשיו לשום שמים'. מדברי הזכות שאומר עליו רבי יהושע מובן כי ראה במעשה מעשה של צער אשר נועד לטובה ולא לגאווה.

את מחלוקתם הם מעגנים[6] בהסתמכות על חלקים שונים של הברייתא. רבן גמליאל נסמך על הרישא 'כל דבר שהוא שבח...', והיה סבור שרבי יהודה בן פפוס מראה חשיבות בדקדקו במעשיו ובכך שהחמיר על עצמו לעשות לפנים משורת הדין. ואילו רבי יהושע נסמך על הסיפא של אותה ברייתא בה נטען כי 'דבר של צער כל הרוצה לעשות לעצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה ותבוא לו ברכה', היינו יהודה בן פפוס דבר של צער עשה.

בדור שלישי של אמוראים מסייג רבי זעירא[7] את דברי רבי יהושע ואומר: 'ובלחוד דלא יבזה חורגין', כלומר, זכותו של אדם להחמיר על עצמו ובלבד שלא יבזה אחרים. לפי נקודת ראות זאת התנהגותו יהודה בן פפוס ממעיטה מערכם של רבן גמליאל ורבי יהושע שבחרו לסטות לרשות הפרט כדי להקל על הליכתם, ואילו הוא בחר לצעוד בדרך הקשה.[8]