עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 58

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור ומדרש

עיון קצר באגדה

סיפור זה מאיר מזווית נוספת את היחס כלפי תלמידי חכמים שעלו מבבל לארץ ישראל ואת העונש המוטל על הפוגע בהם.

הסיפור בנוי מסיפור מסגרת שבו פועלות שתי דמויות: רבי יסא וליצן, שמקובל לראות בו אדם לא מוסרי, שסופו שפטים וגיהנם.[7]

בפתיחת סיפור המסגרת נמסר שליצן פגש ברבי יסא ההולך לבית המרחץ בטבריה, נתן לו מהלומה בצווארו ואמר כי עתה צווארו רפוי. מאמירתו מובן שהתכוון כי עכשיו לאחר המהלומה יש צורך שרבי יסא יטבול במרחצאות החמים של טבריה. ובסיום נמסר כי לאחר שיצא רבי יסא מהמרחץ ראה את הלץ מובל למיתה כשרשרת על צווארו, והלז אמר לו כי צווארו שלו התהדק. בתגובה אמר רבי יסא כי הלץ לא הכיר את הפסוק 'וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי וגו'' (ישעיהו כ"ח כ"ב).  

בסיפור הפנימי פועלות שלוש דמויות, מושל העיר, ליסטים והליצן. הליצן צפה בליסטים העומד למשפט בפני מושל העיר, הוא גיחך, היינו לעג לו, ולכן משנשאל הנאשם מי השתתף עימו בפשע, הצביע על הליצן שבחקירתו הודה כי הרג אדם. השופט דן אותו ואת והליסטים למיתה והם הובלו כשעל צווארם מונחות שרשראות.

המספר עיצב את הקשר בין הסיפור הפנימי לסיפור המסגרת על דמיון והיפוך; בשני הסיפורים מופיע הלץ, בשניהם הוא לועג לאחרים, בשניהם מוזכר הצוואר. ההיפוך הוא בתפקידים, בעוד שבסיפור המסגרת קיבל רבי יסא מהליצן מהלומה שנועדה לפגוע בצווארו, הרי שבסיפור המסגרת הליצן הוא שצווארו נושא בעול שרשרת הברזל.

בסיפור זה, בדומה לקודמו, דינו של הפוגע בתלמיד חכם הוא מיתה, אך בעוד שהקצב אשר פגע ברבי זירא נענש משמיים, בסיפורנו נענש הלץ על ידי הרשות. יש בכך משום ריאליזם, שהרי הוא פשע, והעונש לא הוטל עליו משום שפגע ברבי יסא, אך המקריות בתכיפות שקיבל עונשו ואופן ההליכה לעונש משמשים רמז ברור שאין לפגוע בתלמידי חכמים.[8]