עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 58

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

באגדה עולים שני נושאים: האחד, דינו של אדם המזלזל או לועג לתלמיד חכם, והשני, קבלת רשות של תלמיד להיפרד מרבו. שני הנושאים מתפתחים סביב דמותו של רב כהנא, אמורא בבלי בן הדור השני שעלה לארץ ישראל.[4]

בבוא רב כהנא לארץ ישראל זכה מבני המקום ליחס פוגעני,[5]  שהתבטא בלעג בשאלה 'מה קלא בשמייא', היינו מה חידוש הוא שמע בשמיים.[6] רב כהנא השיב לשניים ששאלוהו כי שמע שדינם נחתם, משמע דינם מוות, ואכן הם מתו.

רב כהנא חש כי הוא מחמיץ את ישיבתו בארץ ישראל, ואמר לעצמו: 'מה סליקית מזכי', שעל פניו מובן כי העלייה לארץ ישראל נועדה לזכותו במצוות, אולם אפשר כי הכוונה שעלייתו לארץ ישראל נועדה לזכותו מעונש בבל.[7] הוא ראה עצמו כממשיך לחטוא, ושבגינו מתים בני אדם, לכן החליט לחזור לבבל.

לפי המנהג על תלמיד לבקש רשות מרבו כדי לעזוב את בית המדרש,[8]  לכן הוא פנה לרבי יוחנן, אך פנייתו לא הייתה ישירה אלא מעורפלת בדרך שספק אם ניתן היה להבין ממנה את כוונתו. הוא הציג מקרה תיאורטי לפיו אימו של אדם מזלזלת בו, ואילו אשת אביו מכבדת אותו. שתי הנשים המוצגות הן דימויים; האם היא דימוי לארץ ישראל, שאמורה להיות מולדת אדם מישראל באשר הוא, ואילו האישה השנייה היא בבל. הוא שואל לאן במקרה כזה על אותו אדם ללכת.[9] התשובה הייתה 'למקום בו מכבדים אותו', כלומר, בלי לדעת כי מדובר ברב כהנא עצמו וכי הנשים הן דימוי לארץ ישראל ולבבל השיב רבי יוחנן לכי עליו לחזור לבבל. רבי יוחנן לא הבין כי תשובתו הייתה היתר לרב כהנא לשוב לבבל.

הקשרה של האגדה בתוך מקבץ אגדות העוסקות בהספדים לתלמידי חכמים תמוה. אפשר והיא נקשרת לאגדות הבאות העוסקות במותם של הפוגעים בתלמידי חכמים.