עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 57 - 58

מקבילות

שיר השירים רבה פרשה ו ד"ה כד דמך

קהלת רבה פרשה ה ד"ה כד דמך

מדרש תנחומא פרשת כי תשא ג (בשינויים)

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש ומשל

עיון קצר באגדה

האגדה נפתחת בהספד אותו נשא רבי זעירא על רבי בון בר רבי חייא. הוא דרש את הפסוק 'מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן' (קהלת ה י"א). במקרא הפסוק מובן כפשוטו, העובד את אדמתו ישן היטב בין אם יש לו הרבה או מעט, ולעומתו העשיר אשר מעביד אחרים אינו ישן היטב בשל דאגתו לנכסיו.[1]

רבי זעירא דורש את העבודה כעבודת האל,[2] והשינה היא השכר שניתן לאדם, ולפי דבריו בין אם עבד האדם מעט או עבד הרבה לאל, הוא 'יאכל' אותו השכר. באופן זה הוא אמר דברי נחמה על מותו של רבי בון בר רבי חייא בגיל צעיר, שלא הספיק לעבוד לאל בלימוד התורה זמן רב, אך שכרו יהיה שלם.

בהמשך האגדה מובא משל המסביר את המדרש באופן מעט שונה.[3] המלך נתן שכר שווה לכל הפועלים, אף כי אחד מהם עבד מעט שעות ומרבית היום טייל עם המלך. לתלונת הפועלים על כך שאותו פועל מקבל שכר מלא אף כי עבד מעט, משיב המלך כי בשעות הבודדות בהן עבד יגע יותר מאשר הם במשך כל היום כולו, היינו, הספיק הרבה יותר.

והנמשל הוא שרבי בון בר רבי חייא הספיק בעשרים ושמונה שנות חייו מה שתלמיד ותיק אינו יכול להספיק אף במשך מאה שנים, המלך הוא הקב"ה שלקחו אליו, אך בעוד שבמשל המלך מטייל עימו ונותן לו שכרו עם כל הפועלים, בנמשל הקב"ה לקחו אליו לתמיד, ושכרו יינתן בעולם הבא.

ההספד מעלה על נס את יכולתו של הנפטר בלימוד התורה ובד בבד מנחם בכך ששכרו של רבי בון בן רבי חייא מובטח לו.