עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 57

מקבילות

שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ו א ד"ה דודי (המשל בלבד)

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור, מדרש ומשל

עיון קצר באגדה

תלמידי רבן גמליאל תמהו על שקיבל תנחומים על מות עבדו טבי, ובעל הסוגיה שואל האם ניתן להבין מתמיהתם שעל 'בני חורים אחרים', היינו בני אדם חופשיים שאינם קרובי משפחה, ניתן לקבל תנחומים. וכתשובה הובאה ברייתא בה אמר רבי אלעזר לתלמידיו: '...על בני חורים אחרים אין מקבלים תנחומין...'.

בחלקה הראשון של האגדה זו מסופר כי ריש לקיש קיבל תנחומין על מות תלמידו רבי חייא בר אדא, כלומר על אדם בן  חורין שאינו קרוב משפחתו. את מעשהו המנוגד לקביעתו של רבי אלעזר נימק בעל הסוגיה בהיות התלמיד שנפטר חביב על ריש לקיש כבנו. משנסגר העניין ההילכתי של קבלת תנחומין על התלמיד מובא ההספד שנשא ריש ליש על תלמידו.

שני חלקים בהספדו של ריש לקיש על רבי חייא בר אדא, מדרש ומשל:

א.      ריש לקיש דרש את הפסוק 'דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם לִרְעוֹת בַּגַּנִּים וְלִלְקֹט שׁוֹשַׁנִּים' (שיה"ש ו' ב').[2] בחלקו הראשון של הפסוק נאמרה המילה 'לְגַנּוֹ' ביחיד, ואילו בחלקו השני, בריבוי 'בַּגַּנִּים'. על פי המדרש ה'גן' הוא ישראל, ו'הגנים' אלו אומות העולם. אולם אפשר לבאר באופן מעט שונה, 'עֲרוּגוֹת הַבֹּשֶׂם' אלו ישראל, ובהן לוקט הקב"ה 'שׁוֹשַׁנִּים', היינו צדיקים, ואילו 'לִרְעוֹת בַּגַּנִּים' אלו אומות העולם, אליהם יורד הקב"ה.[3]

ב.      'משל למלך...' המלך הוא הקב"ה; בימים שעם ישראל עושה רצונו של הקב"ה, הוא מוסיף צדיקים לעם, ובימים שהעם מכעיסו, הוא מסלק את הצדיקים מביניהם. משמע, רבי חייא בר אדא הוא צדיק שהקב"ה לקחו כעונש לעם שמכעיסו בעת הזו.

הנחמה בהספדו של ריש לקיש היא שרבי חייא בר אדא היה צדיק בעיניו של הקב"ה.[4]