עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 56 – 57

מקבילות

ירושלמי מועד קטן פ"ג ה"ה דף פב ע"ד עמ' 817

עדי נוסח עקיפים

תוספות ברכות טז ע"ב ד"ה אסטניס

סוגה

מימרה אנקדוטה

עיון קצר באגדה

האגדות הקודמות עסקו באיסור הרחיצה על אבלים בימי השבעה, ואילו אגדה זו עניינה בהיבטים של ההיתר לרחוץ.

בחלקה הראשון מובאת מימרתו של רבי יוסי בי רבי בון המתיר את הרחיצה ומתייחס אליה כאל הצורך הטבעי של האדם לאכול ולשתות. לא ניתן להבין מדבריו אם משום כך יש לעמדתו להתיר לכל אבל להתרחץ בשבעת ימי האבל, או שהסביר את דעתו של המתיר.

חלקה השני של האגדה (מ'הדא דתימר' ועד הסוף) פותח בהלכה המצמצמת את ההיתר לרחוץ בשבעת ימי האבל, ומתירה את הרחצה רק אם היא לבריאות האדם, כלומר רחיצה שלא נועדה לתענוג. אפשר כי הצמצום מתייחס למשנה בה טען רבן גמליאל כי איסטניס הוא, ואפשר כי מצמצמת את ביאורו של רבי יוסי בי רבי בון לעיל.

בעל האגדה ממחיש את הקביעה כי מותר לרחוץ מטעמי בריאות באמצעות הסיפור אודות שמואל בר אבא. רבי יסא[3] התיר לו לרחוץ בשל חטטין שעלו בגופו בנימוק שאם לא ירחץ ימות. מאליו מובן שיש באמירה זו משום הגזמה, שכן חטטים אינם מהווים סכנת חיים, אולם ודאי כי הרחיצה תקל את סבלו הגופני של האדם.

הסיפור מסתיים באמירההמחזקת את ההיתר להתרחץ במקרה שהבריאות מחייבת. בעל האגדה מציין כי אפילו בתשעה באב וביום הכיפורים יכול האדם לרחוץ. בהביאו מועדים אלו הוא יוצר הדרגה מדרגת חומרה נמוכה – שבעת ימי האבל שמקורם במנהג, לחומרה גבוהה יותר, תשעה באב, שהעינוי בו הוא תקנת חכמים, ולדרגת החומרה הגבוהה ביותר כיוון שהעינוי ביום הכיפורים נקבע בתורה. מכאן שאם בשל עניין בריאותי מותר לרחוץ ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה בשבעת ימי האבל.