עדי נוסח 

כ"י וטיקן עמ' 56

מקבילות

ירושלמי מועד קטן פ"ג ה"ה דף פב ע"ד עמ' 817

עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

אנקדוטה

עיון קצר באגדה

המשנה עליה מוסבת האגדה מספרת כי רבן גמליאל התרחץ בלילה הראשון לאחר מות אשתו, אף כי הוא עצמו הורה לתלמידיו שאָבֵל אסור ברחיצה.

האגדה נפתחת בשאלה מיהו התנא שהורה כי האָבֵל אסור הרחיצה. לכאורה, נשאלת השאלה על המשנה, אך על פניו לא נראה כי היא הולמת אותה.[2] בחינת המקבילה במועד קטן מלמדת כי מקומה שם, היות שלפניה מובאת ברייתא המונה שבעה דברים האסורים על האבל כל שבעת ימי אבלו, וביניהם הרחיצה. האגדה הועברה בשלמות לסוגייתנו, ולכן נותרה בה השאלה.

בעל האגדה שילב שלוש אנקדוטות בהן מסופר על חכמים[3] אֲבֵלִים השואלים האם הם רשאים להתרחץ, ולכולם מורים לנהוג כרבי נתן, היינו להימנע מרחיצה כל שבעת ימי האבל. עיצוב שלוש האנקדוטות נעשה על ידי ניסוח אחיד החוזר בכולן: 'רבי ... הוה ליה עובדא ושאל', ובשתיים מהן חוזר המשפט 'והורי ליה כר' נתן כל שבעה'.

אנקדוטה א'

רבי אמי האבל שאל את רבי חייא בר בא (שניהם בני הדור השלישי ושניהם עלו לארץ ישראל מבבל)  לאפשרות רחצה בעת אבלו, אך הוא הורה לו כי הרחיצה אסורה כדעת רבי נתן.

אנקדוטה ב'

רבי יוסי, בן דורו של רבי אמי ואף הוא עלה מבבל, ביקש את רבי בא בר כהן לשאול את רבי אחא[4] אם רשאי להתרחץ באבלו, ונענה שאין מקום לשאול, שכן למדו מרבי אמי ששאל את ריש לקיש כי יש לנהוג כפי שהורה רבי נתן. רבי יוסי תוהה אם היו לרבי אמי שני מקרי אבלות שבהם שאל כל פעם חכם אחר, או שמא בדרום[5] המסורת היא כי שאל את ריש לקיש.[6]

אנקדוטה ג'

רבי חמא אביו של רבי אושעיא שאל חכמים והם אסרו עליו להתרחץ בשבעת ימי האבל. אנקדוטה זו החותמת את האגדה מטרתה לחזק את ההוראה, ולכן הפנייה היא לא לחכם יחיד, אלא ל'רבנן', כמו כן במקום הניסוח החוזר 'הורי ליה', נמסרה מילה חד משמעית 'אסרון'.