הלוח העברי מבוסס על התאמה בין משך הזמן שהירח מקיף את כדור הארץ (חודש) לבין משך הזמן שכדור הארץ מקיף את השמש (שנה). כיוון שכדור הארץ מקיף את השמש במשך שלוש מאות שישים וחמישה יום ורבע, שנת השמש ארוכה משנים עשר חודשי ירח באחד עשר ימים לערך. חז"ל חישבו ומצאו שכדי להתאים בין שנת השמש ושנת הירח יש להוסיף שבעה חודשים בני שלושים יום בכל מחזור של תשע עשרה שנים. לכן מוסיפים אחת לשנתיים – שלוש[1] חודש, הוא אדר ראשון, והשנה בת שלושה עשר החודשים נקראת 'שנה מעוברת'.
התורה מחייבת שחג הפסח יחול תמיד באביב, חג השבועות – בעונת הקציר, וחג הסוכות – בעת האסיף. בזכות התאמה זו נשמר אופיים החקלאי של החגים.
עד שנת 350 לספירה לערך לא סמכו החכמים על החישובים בלבד, אלא עיברו את השנים הן על פי חישובים הן על פי שיקולים חקלאיים לאור המציאות.
[1] בכל מחזור של תשע עשרה שנים מוסיפים לשנה השלישית, השישית, השמינית, האחת עשרה, הארבע עשרה, השבע עשרה והתשע עשרה.