שרידי הירושלמי עמ' 6

כ"י וטיקן עמ' 51 – 52

מקבילות

ירושלמי  מועד קטן פ"ג ה"ז. (כ"י ליידן עמ'   824-825)

ירושלמי  שקלים פ"ב  ה"ה. (כ"י ליידן עמ' 610 )

ירושלמי  מסכת ראש השנה פ"א ה"א (כ"י ליידן עמ'660) לחלקה השני של האגדה.

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

לכאורה, אגדה זו באה בהמשך לסיפור על רבי יוחנן שהקפיד על רבי אלעזר כיוון שאינו מביא את שמועותיו בשמו, אך ההקשר דורש עיון. יש מקום לסברה כי דברי דוד המלך המתייחס ליום מותו קשורים לדבריו שתאמרנה שמועותיו משמו לאחר מותו, אך אין די בהסבר זה, ונראה כי הסוגיה שלפנינו הינה סוגיה מועתקת ומקורה במקבילה שבירושלמי שקלים.[2]

רשעי הדור כלומר אנשים פרועים ומופקרים שאינם מתחשבים בתוצאות מעשיהם היו מקניטים את דוד בשאלה מתי יבנה בית המקדש, ומתי הם ילכו לבית ה' נלך. יש להניח כי הקנטתם נבעה מאי הבנת הפער שבין דברי דוד '...שָׂ֭מַחְתִּי בְּאֹמְרִ֣ים לִ֑י בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה נֵלֵֽךְ' (תהלים קכ"ב א') שהתפרש על ידם כהבטחה לבנות את בית המקדש בימי דוד לבין נבואתו של נתן הנביא המייעדת את בנייתו לשלמה.[3] על אף כוונת מקניטיו נותר דוד באמונתו כי נלך לבית ה' נלך לא בהווה, אלא לעתיד בימי שלמה.

לאור זאת ניתן להבין כי חיי דוד מצויים במתח מתמיד. מחד גיסא הרצון לחיות, מאידך גיסא ההבנה שכל יום נוסף בחייו מעכב את בניית המקדש ואת הקרבת הקורבנות בידי שלמה.

למתח זה ער שמואל בר נחמני הדורש את הרישא של הפסוק בנבואתו של נתן הנביא 'כִּי יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ' במובן שהאל מבטיח לדוד כי לא ייקצר את ימיו לשם הקדמת בניין בית המקדש.  'כִּי יִמְלְא֣וּ' נדרש כימים מלאים שהאל מונה לדוד, הוא אינו מונה לו ימים חסרים. הבטחת האל מיוסדת על העדפתו את המשפט והצדקה שדוד עושה יותר מהקרבנות.