עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 50 – 51

מקבילות

בבלי ברכות יג ע"ב

מקצת עדי נוסח עקיפים

ספר הלכות גדולות סימן א', הלכות ברכות פ"ב עמ' ל"ז ד"ה תניא סומכוס

רי"ף ברכות דף ז ע"א

סוגה

מימרה ואנקדוטה

עיון קצר באגדה

המשנה[1] עוסקת בכוונה הנצרכת בעת קריאת שמע, ובהקשר זה מובאת בסוגיה התלמודית ברייתא אנונימית הטוענת כי "צריך להאריך ב"אחד" שבפסוק 'שְׁמַ֖ע יִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֵ֖ינוּ יְהֹוָ֥ה אֶחָֽד'  )דברים ו' ד'). על הברכה הגלומה בהארכה זו עומד סומכוס בר יוסף בדבריו ואומר כי 'כל המאריך ב"אחד" מאריכין לו ימיו ושנותיו בטובה'.

בעל הסוגיה נפנה להגדיר את פרק הזמן 'מאריך באחד' המצוי בקביעתו של סומכוס בר יוסף ועושה זאת בעזרת סיפור על רבי ירמיה שהיה מרבה להאריך. משך הזמן בו היה רבי ירמיה מאריך ב"אחד" אינו ברור, אך ודאי שנראה חריג בעיני רבי זעירא. הוא העיר לו כי אין בכך צורך, ודי שזמן ההארכה ב"אחד" יהיה כאורך הזמן הנדרש 'כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם'. אף אורך זמן זה אינו מוגדר, ורש"י מבאר:[2] 'כשיעור הזמן בו תחשוב בלבך ה' אחד בשמים ובארץ וארבע רוחותיה'.

לא נמסרת הסיבה מדוע העיר רבי זעירא לרבי ירמיה על כי הרבה להאריך ב"אחד". אפשר שהסכים עם  ניסיונם של חכמים ליצור מתכונת אחידה ומחייבת באורך התפילה, ולפיכך אמר לו את משך הזמן המקובל.