header2

יחסי רב תלמיד

פי"א ה"ד (הלכה ג בכ"י ליידן)דף ל ע"ב  עמ' 1329 – 1330

מקור תרגום
1 זחלין אפוי דרב הושעיה. זרחו[1] פניו  של רב הושעיה.
2 אמ' ליה. אמר לו.
3 צריך לך שחק לך. צריך לך שחק לך.
4 לא צריך לך הפליג עלך. לא צריך לך מתרחק[2] ממך.
5 תלת-עשרי שנין עבד עליל קומי רביה דלא צריך ליה. שלוש עשרה שנים  נכנס[3]  לפני רבו שלא צריך לו.
6 ר' שמואל בשם ר' זעורא. רבי שמואל בשם רבי זעורא.
7 אילו לא דייו אלא שהיה מקביל פני רבו. אילו לא די לו אלא שהיה מקביל פני רבו.[4] 
8 שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה. שכל המקביל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה.

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ירושלמי, עירובין פ"ה דף כב ע"ב/ה"א עמ' 473

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור, מימרה

עיון קצר באגדה

עניינה של האגדה באירוע הקשור למסירת מימרה שבתחילת הסוגיה "אינו חייב עד שיורה בדבר שעיקרו בדברי תורה ופירושו מדברי סופרים".

הסיפור נפתח בתיאור פניו של רבי הושעיה שהשתנו בשל דברי תלמידו, רבי יוחנן. בנוגע להבנת השינוי שחל בפני רבי הושעיה קיימת מחלוקת בין המפרשים,[5] יש הרואים בשינוי הפנים שמחה, ויש הרואים בו כעס.

רבי יוחנן מגיב לשינוי בפני רבו בפתגם עממי: 'צריך לך שחק לך. לא צריך לך הפליג עלך'.[6] כוונתו של רבי יוחנן בפתגם תלויה במחלוקתם של המפרשים, אך עם זאת שתי דרכי הפירוש מעידים על מתח שנוצר בין רבי הושעיה ורבי יוחנן, ולפי סיפור עדות במשך שלוש עשרה שנים[7]  חש רבי יוחנן צורך לפייס את רבי הושעיה, והוא נכנס לבית מדרשו של רבי הושעיה אף כי לא היה צריך לו.

על דרך הפיוס בה נקט רבי יוחנן מעיר רבי זעירא שדי היה אילו הקביל את פניו, ובכך היה מראה כי מקבל הוא את סמכותו, שכן כל המקבל את רבו כאילו מקבל את השכינה.[8] 


[1] סוקולוף, ערך 'זחל(2)', עמ' 174. לפי קרבן העדה משמעות המילה הפוכה – צהבו פניו.

[2] סוקולוף, ערך 'פלג(3)', עמ' 433.

[3] סוקולוף, ערך 'עלל (1)', עמ' 408.

[4] ליברמן, ירושלמי כפשוטו, עמ' 289.

[5] על הפרשנויות ראו הפני משה, קרבן העדה וליברמן בפירושו למקבילה בעירובין (ליברמן, הירושלמי כפשוטו, עמ' 289).

[6] הפתגם העממי לקוח מבן סירא. ראו הרחבה עליו ליברמן, שם, שם, הערה 1.

[7] משך הזמן הוא כנראה טיפולוגי, שכן מסופר כי רב ניסה לפייס את רבי חנינא במשך שלוש עשרה שנים (בבלי, יומא פז ע"ב).

[8] ראו המקבילות לרעיון זה אצל ליברמן, הירושלמי כפשוטו, עמ' 289 – 290.