שבע מידות בצדיקים – אגדה א פי"א ה"ג (הלכה ב בכ"י ליידן)דף ל ע"א עמ' 1329 |
|
מקור | תרגום |
1 ר' שמעון בן מנסיא או'. | רבי שמעון בן מנסיא אומר. |
2 הנו(א)י והכח והעושר והחכמה והשיבהוהכבוד והבנים לצדיקים | הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים לצדיקים |
3 נאה להם ונאה לעולם. | נאה להם ונאה לעולם. |
4 מה טע'. | מה הטעם. |
5 "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תימצא". | "עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תימצא". |
6 "עטרת זקינים בני בנים ותפארת בנים אבותם". | "עטרת זקינים בני בנים ותפארת בנים אבותם". |
7 "תפארת בחורים כחם והדר זקינים שיבה". | "תפארת בחורים כחם והדר זקינים שיבה". |
8 ואו' "ונגד זקיניו כבוד". | ואומר "ונגד זקיניו כבוד". |
עדי נוסח
לא נמצאו
מקבילות
משנה, אבות פ"ו מ"ח[1]
תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין פי"א ה"ח עמ' 432
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה ומדרש
עיון קצר באגדה
האגדה התנאית[2] נפתחת במימרתו של רבי שמעון בן מנסיא המונה שבע מידות בצדיקים: 'הנוי והכח והעושר והחכמה והשיבה והכבוד והבנים'[3] ומסכם, כי הדבר נאה להם ונאה לעולם. 'נאה' במובן טוב להם ולעולם. [4]
לביסוס עמדתו עושה בעל המדרש שימוש בשלושה פסוקים:
- 'עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת שֵׂיבָה בְּדֶרֶךְ צְדָקָה תִּמָּצֵא' (משלי ט"ז ל"א) – אפשר כי הפסוק בא להדגיש את 'בְּדֶרֶךְ צְדָקָה', במיוחד נוכח מעשיו של הזקן הממרא.
- 'עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם' (משלי י"ז ו') – התפארת ייתכן שבאה לסמל את היות הבנים הולכים בדרך שהתוותה על ידי הזקנים.
- 'תִּפְאֶרֶת בַּחוּרִים כֹּחָם וַהֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה' (משלי כ' כ"ט) – בפסוק מצויה הקבלה בין כוחם של הצעירים לבין שיבת הזקנים, היינו חוכמתם וניסיונם.
- 'וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה כִּי מָלַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלִַם וְנֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד' (ישעיהו כ"ד כ"ג) – מדרש המציין כי הכבוד לזקנים ניתן גם על ידי האל.
נראה כי המימרה והמדרש הובאו כדי להבליט הזקן הצדיק לעומת ה'זקן ממרא'.
[1] הפרק השישי במסכת אבות המכונה 'קניין תורה' הוא ברייתא שנוספה בתקופה מאוחרת. ראו דינור, מסכת אבות, עמ' 137. הדובר במשנה הוא רבי שמעון בן יוחאי.
[2] ראו מקבילות במשנה ובתוספתא.
[3] מן הראוי לדייק ולומר ש'הבנים' אינה מידה.
[4] המדרש מציג דגם נעלה שהרצוי בו משכנע יותר מהמצוי (מאיר עופרה, רבי יהודה הנשיא, עמ' 260 – 261).