---

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ספרי במדבר (הורוביץ), פיסקא קלא עמ' 172

בבלי, סנהדרין פב ע"א – ע"ב

תנחומא, פרשת בלק סעיף כא.

תנחומא (בובר ), פרשת בלק סעיף ל

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור ומדרש

עיון קצר באגדה

האגדה נפתחת בשאלה 'מהו לעיני משה' על המובא בפסוק 'וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה...' (במדבר כ"ה ו'). בעל האגדה מבאר את הביטוי 'לְעֵינֵי מֹשֶׁה' 'הא גו עינך משה', שכוונתו היא קריאה למשה שיטול קורה מבין עיניו. הוא מדגים את כוונתו בשאלה המופנית למשה 'אין צפורה מדינית ואין טלפיה סדוקות. זו טהורה וזו טמיאה'. אמירה זו מציגה את נקודת התורפה של משה הקובע איפה ואיפה כלפי נשים מדייניות, צפורה, אשתו המדיינית, מותרת, ואילו האחרות טמאות.^[3]

המשכה של האגדה מתרכז בפנחס בן אלעזר ובדרך התנהלותו באירוע זה בה ניתן לזהות שלושה שלבים:

שלב א (שורות 8 – 13)

במקרא נאמר 'וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן...' (במדבר כ"ה ז'). בעל המדרש מרחיב ומפרט כי פנחס בן אלעזר לא ראה איש שיקום ויגן על משה מפני התקפתו של הקרב אל המדיינית. הוא מוטרד מכך והביע זאת בשאלה: 'איכן הם האריות', היכן הם גיבורי ישראל שלא קמו להגן על כבודו של משה.^[4] שאלתו נותרה ללא מענה.

שלב ב (שורות 14 – 22)

לאחר שראה כי אין 'האריות' עושים דבר 'עמד פנחס מתוך סנהדרין שלו',^[5] כלומר בגיבויה,

לקח רומח, הסווה אותו בבגדו עד שהגיע ל'פתח'. בפתח שאלו השומרים את פנחס להיכן דרכו,^[6]  והוא השיב: 'אין אתם מודין לי ששבטו של לוי אצל שבטו של שמעון בכל מקום'. בתשובתו מבאר פנחס כי לוי ובנימין פעלו תדיר במשותף,^[7] וכך רמז להם כי ברצונו להצטרף למעשה זימרי. רצונו של פנחס להצטרף למעשה זימרי הביאה את השומרים לכלל הבנה  כי תלמידי חכמים, הפרושים, התירו לזנות עם בנות מואב והתירו לו את הכניסה.^[8]

שלב ג (שורות 23 – 42)

מעשהו של פינחס מתואר בתורה: וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (במדבר כ"ה ז' – ח'). האלוהים ראה בחיוב את מעשהו של פינחס^[9] בעל האגדה תיאר חמישה ניסים אשר נעשו לפנחס בן אליעזר וסייעו לו להרוג את החוטאים.^[10]

הערוך השלם ו', ערך 'פסיקיא', עמ' 386.[1]

 סוקולוף, ערך, 'נוקד/ר', עמ' 345. הכוונה שכל המדקדקין לא יעלו אפשרות הפוכה.[2]

^[3] המספר בחר לדמות את דרך התנהלותו של משה בדימוי הלקוח מדיני בהמות כשרות מותרות לאכילה, ואלו האסורות.(ראה ויקרא י"א ג-ד)

^[4] כוונתו לשבטים יהודה-'גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה' (בראשית מ"ט  ט') דן-'דָּן גּוּר אַרְיֵה' (דברים ל"ג כ"ב)  בנימין - 'בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף' (בראשית מ"ט כ"ז).

^[5] ניתן לזהות כאן אמירה אנכרוניסטית שמגמתה להבהיר כי אין פנחס פועל על דעת עצמו אלה בגיבויה של 'הסנהדרין' שלו.

^[6] אין הסבר למהות הפתח, ויש להניח כי שאלתם של השומרים נאמרה קבל עם ועדה. נראה כי המספר מתאר מקום בנוי בו נמצא החוטא. שאלת השומרים 'מאיין ולאיין פינחס' היא צורת שאלה שהיתה רגילה כשראו אדם נוהג באופן מפתיע.(ראו ליברמן, תוספתא כפשוטה ה, עמ' 1292)

^[7] ראו קרבן העדה במקום.

^[8] אף כאן ניתן לזהות את דרכו האנכרוניסטית של בעל האגדה המדבר לבני זמנו.

^[9] 'וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ה י' – י"ג).

^[10] הנס הראשון – 'דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך זה לזה'; ייתכן כי המספר רצה לרמוז שנמצאו  במצב אינטימי של יחסי אישות ולא יכלו לפרוש זה מזה. הנס השני – 'כיוין את הרומח כנגד הקיבה שלה כדי שתהא זכרותו נראית מתוך קיבה שלה'; הרומח פגע בהם באופן כזה שכל הרואים יכלו להבין כי עסקו באקט מיני. הנס השלישי – 'סתם המלאך את פיהן ולא היו יכולין לצווח'; אפשר כי הנס נועד למנוע רגשי רחמים על המוצאים להורג. הנס הרביעי – 'לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומן'; אפשר כי נס זה נועד ל'הקפיא את התמונה', כדי שלא תיראה בחטף אלא תיחרת בזכרון האנשים. הנס החמישי – 'הגביה לו המלאך את השקוף כדי שיצאו שניהן בין כתיפיו'; המשקוף גבה, והם כביכול נתקעו בין שני הלוחות האנכיים, ואף זאת כדי להציגם בפומבי ולאפשר לפנחס בן אליעזר להשליכם.

אפשר כי בעל האגדה ראה בניסים ביטוי לתמיכת האל במעשהו הקיצוני.