---

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ירושלמי, שבת פ"ו דף ח ע"א /ה"ב  עמ'  396

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

ההלכה המופיעה בתחילת האגדה (שורות 1 – 2) מצויה בתוספתא,^[1] הדיון בה והתנהגות החכמים לגביה מובאים אגב הדיון על היציאה בשבת בסנדל המסומר.^[2]

באגדה שלושה סיפורים העוסקים באישורה של ההלכה:

א.      סיפורו של רבי קריספא בשמו של רבי יוחנן (שורות 3 – 10)

רבי קריספא מסר בשמו של רבי יוחנן כי תלמידיו של רבי חייא רבה מסרו הלכה סותרת בשמו; תלמידיו הראשונים אמרו שמותר לגרד את העור מהמנעל, ואילו תלמידיו המאוחרים יותר אמרו בשמו שאסור. לא נמסר מדוע אמר רבי חייא אותה הלכה פעמיים אך בפסיקה מנוגדת, לא הועלתה אפשרות שאולי טעו התלמידים בשמועתם. על כל פנים כשפנו לרבי יהודה הנשיא הוא קבע כי שמועתם של התלמידים האחרונים נכונה, אין מגרדים.

ב.      סיפורו של רבי זעירא (שורות 11 – 12)

בסיפור זה רב הסתום על המפורש. הוא נראה קטוע, שהעיקר אינו מסופר בו: 'הא אזילה חדא מן תלמידוי דר' חייה רבה.' (שורה 12). מתוך המונח 'הא' המציין ניגוד, נראה כי מדובר בתלמיד אחד שפעל באופן שונה משאר התלמידים, אך לא ברור מהי פעולתו השונה.^[3]

ג.       סיפורו של רב חייא בן אשי (שורות 13 – 15)

רב חייא בן אשי מוסר הלכה למעשה כי הוא וחבריו כאשר ישבו לפני רבם רב לא היו מגרדים.^[4]

משלושת הסיפורים עולה כי ההלכה כפי שמסרו תלמידיו המאוחרים של רבי חייה רבה, וכי כך גם נהגו תלמידי רב בבבל.^[5]

^[1] תוספתא (ליברמן), שבת פ"ג הט"ו עמ' 14. דיון על ההלכה בעניין איסור מוחק, כלומר, באיזו פעולה מתבצעת המחיקה, במנעלים ישנים בלבד או גם חדשים ראו בתוספתא כפשוטה, שבת, עמ' 52.

^[2] ראו אגדה כ"ב בהלכה זו בפרק י'.

^[3] אפשר שהכוונה שהתלמיד נשאר נאמן לרבו רבי חייא ולא הלך לרבי. הפרשנים הקלאסיים על המקום מנסים להסביר כי הכל מתקשר לתורתו של רב, תלמידו המובהק של רבי חייא רבה.

^[4] רא ליברמן, תוספתא כפשוטה, שבת, עמ' 52.

^[5] ליברמן מסביר כי הכוונה למנעלים ישנים בלבד. (ליברמן, שם)