---

עדי נוסח

גינזברג, שרידי הירושלמי, עמ' 260

מקבילות

ויקרא רבה (מרגליות), ל"ו ג' עמ' 843 – 844

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה, מדרש ומעין סוגיה.

עיון קצר באגדה ^[2].

האגדה עוסקת באחז מלך יהודה שלא עשה הישר בעיני האלהים,^[3]  ואף על פי כן אינו נמנהבמשנה עם המלכים שאין להם חלק לעולם הבא.^[4] באגדה שלושה חלקים: 

חלק א' – דו שיח בין בר קפרא וחכמים (שורות 1 – 8)

לעמדתו של בר קפרא 'אחז וכל מלכי יש' הרשעים אין להם חלק לעולם הבא'. הוא ביסס דבריו על מדרש הפסוק 'כֻּלָּם יֵחַמּוּ כַּתַּנּוּר וְאָכְלוּ אֶת שֹׁפְטֵיהֶם כָּל מַלְכֵיהֶם נָפָלוּ אֵין קֹרֵא בָהֶם אֵלָי' (הושע ז' ז'). חכמים השיבו כי אחז נמנה עם המלכים עזיהו, יותם וחזקיהו אשר עשו הטוב בעיני ה'. אפשר כי לעמדתם אחז לא היה רשע, אלא שלא הלך בדרכי דוד מלך יהודה אלא בדרכם של מלכי ישראל, וכי התבייש במעשיו.

חלק ב' – הסבר 'צדיקותו' של אחז (שורות 9 – 22)

בחלק מובאות שלוש נקודות מבט שונות המנמקות את היות אחז מלך צדיק.

א.      רבי יהושע בן לוי ורבי אלעזר סברו כי בושת הפנים התבטאה בבריחתו מפני הנביא הבא לקטרגו על מעשיו למקום טומאה.^[5] סתם התלמוד ביסס את דברי האמוראים על מדרש הפסוק 'וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז אַתָּה וּשְׁאָר יָשׁוּב בְּנֶךָ אֶל קְצֵה תְּעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֶל מְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס' (ישעיהו ז' ג'). לפי פשוטו הכוונה אל מקום הנקרא 'שְׂדֵה כוֹבֵס', אולם במדרש הוחלפה האות סמ"ך בשי"ן, ונלמד כי זהו שדה 'כובש', מפני שבו כבש אחז את כלימתו מפני הנביא.

ב.      רבי יהודה התנא ראה את הסיבה בגללה נכלל אחז בין המלכים הצדיקים מפני שהתייסר על מות בנו הבכור. בעל האגדה הביא את המקור המקראי למות הבן: 'וַיַּהֲרֹג זִכְרִי גִּבּוֹר אֶפְרַיִם אֶת מַעֲשֵׂיָהוּ בֶּן הַמֶּלֶךְ וְאֶת עַזְרִיקָם נְגִיד הַבָּיִת וְאֶת אֶלְקָנָה מִשְׁנֵה הַמֶּלֶךְ' (דברי הימים ב' כ"ח ז'). הפסוק אינו מלמד דבר על תגובתו של אחז למות בנו, לכן אפשר כי כוונתו של רבי יהודה היתה שהוא קיבל את היסורים מבלי לקטרג.^[6]

ג.       האמורא רבי הושעיה רבה תולה את הכללתו של אחז בין המלכים הצדיקים באביו הצדיק. מכאן שעל פי מעשיו לא היה צריך להיות לו חלק בעולם הבא, אבל בזכות אביו נכלל בין המלכים הצדיקים.

חלק ג' – בירור זכות האבות של אחז (שורות 29 – 40)

החלק בנוי כמעין סוגיה, שאלות ותשובות, והוא משל סתם התלמוד. מהדיון עולה כי יש לבחון שלושה דורות, דהיינו לבחון את אביו ואת בנו של המלך:

א.      אם המלך לא הלך בדרכו של אביו הצדיק, ואף גרם לבנו שלא לעשות הישר בעיני ה', הרי שלא יכלל בין הצדיקים. הדוגמא לכך היא מנשה.

ב.      אם האב רשע, המלך צדיק, ובנו רשע, יכלל המלך בין הצדיקים, שכן אין הרשעים  יכולים לפגום בזכויותיו של הצדיק על פי מעשיו. הדוגמא היא חזקיהו.^[7]

ג.       אם האב ובן המלך צדיקים, הרי שהם  עשויים לזכות את המלך להימנות בין הצדיקים.^[8]

באגדה מוצגת תפיסת עולם לפיה אדם זוכה לעולם הבא על פי מעשיו, ורֶשַע בני משפחתו אינו פוגם בזכויותיו, אולם מנגד צדיקות עשויה לזכות בן משפחה חוטא ולהקנות לו חלק בעולם הבא.

^[1] ביוונית איפָּטוּס הוא פקיד. בשגרת הלשון נקראה איפָּטוּס גם התקופה של 'פקיד המלך' אשר שלט במקום, וכך גם כונו גם כלל המעשים והמאורעות המצטרפים לקביעת התקופה. בין היהודים נתקבלה המילה איפטייה או פטייה (קרויס, פרס ורומי בתלמוד ובמדרשים, עמ' 68 – 70).

^[2] אגדות נוספות העוסקות באחז שאין לו חלק לעולם הבא מצויות בהלכה ב'.

^[3] 'בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אָחָז בְּמַלְכוֹ וְשֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְלֹא עָשָׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יהֹוָה אֱלֹהָיו כְּדָוִד אָבִיו: וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהֹוָה אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְזַבֵּחַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן' (מלכים ב' ט"ז ג' – ד').

^[4] משנה, סנהדרין פ"י מ"ב: 'שלשה מלכים ... אין להם חלק לעולם הבא שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה...'.

^[5]ההסבר לבריחתו נגזר מתפיסת עולם בת זמנה של האמוראים לפיה אין השכינה שורה במקום הטומאה, ולכן הנביא לא יבוא למקום טמא.

^[6] ראו קורבן העדה על המקום.

^[7] אביו של חזקיה ובנו היו רשעים על פי אסמכתא מדרשית. המילה 'מר' חוזרת פעמיים בפסוק 'הִנֵּה לְשָׁלוֹם מַר לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל חֲטָאָי' (ישעיהו ל"ח י"ז). האחת נדרשת על האב הרשע, והשנייה על הבן הרשע.

^[8] השקפה זו נלמדת ממדרש הפסוק 'יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה רָּע וְזֶרַע צַדִּיקִים נִמְלָט' (משלי י"א כ"א). נכתב זרע צדיקים בריבוי ולא ביחיד, מכאן שהכוונה כי זכותם של שני צדיקים עומדת לשלישי. המדרש רחוק מפשוטו של פסוק.