header2

 

שלושה שאם ביקשו למחול מוחלין

פ"ח ה"ו (הלכה ד בכ"י ליידן) דף כו ע"ב עמ' 1308 – 1309
מקור תרגום
1   "ברח עד שלא נגמר דינו" כול'. "ברח עד שלא נגמר דינו" כול'.
2   אמ' ר' יאשיה. אמר רבי יאשיה.
3   סח לי זעירה משם אנשי ירושלם. סח לי זעירה משם אנשי ירושלים.
4   שלשה הן שאם ביקשו למחול מוחלין. שלשה הם שאם ביקשו למחול מוחלים.
5   ואילו הן. ואילו הם.
 6   סוטה ובן סורר ומורה וזקן ממרא על פי בית דין. סוטה  ובן סורר ומורה וזקן ממרא על פי בית דין.
7   סוטה. סוטה.
8   ולא מתנית' היא. ולא משנה היא.
9   ''[שבעלה] אינו רוצה להשקותה'' ''[שבעלה] אינו רוצה להשקותה''
10 סברין מימר. עד שלא (נמחקה):  [נכתבה] המגילה. חשבו לומר. עד שלא (נמחקה): [נכתבה] המגילה.
11 אתא מימר. בא ואמר
12 ואפי' משנכתבה המגילה. ואפילו משנכתבה המגילה.
13 ובשלא נמחקה המגילה. ובשלא נמחקה המגילה.
14 אבל אם נמחקה המגילה לא בדא. אבל אם נמחקה המגילה לא בזה.
15 בן סורר ומורה. בן סורר ומורה.
16 ולא מתנית' היא. ולא משנה היא.
17 ''היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה. ''היה אביו רוצה ואמו אינה רוצה.
18 אמו רוצה ואביו אינו רוצה''. אמו רוצה ואביו אינו רוצה''.
19 סברין מימר. חשבו לומר.
20 עד שלא עמד בדין. עד שלא עמד בדין.
21 אתא מימר לך. בא ואמר לך.
22 ואפי' עמד בדין. ואפילו עמד בדין.
23 ובשלא נגמר דינו. ובשלא נגמר דינו.
24 אבל אם נגמר דינו לא בדא. אבל אם נגמר דינו לא בזה.
25 זקן ממרא. זקן ממרא.
26 הדא דת[י1]^מר שלא להורגו. הזה שתאמר שלא להורגו.
27 אבל להחזירו לא היו מחזירין אותו למקומו. אבל להחזירו לא היו מחזירים אותו למקומו.
28 וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירה לנציבין וכשבאתי אצל רבי יהודה בן בתירה לנציבין
29 על שנים הודה לי על שנים הודה לי
30 ועל אחד לא הודה לי. ועל אחד לא הודה לי.
31 על זקן ממרא לא הודה לי על זקן ממרא לא הודה לי
32 כדי שלא ירבו מחלוקות ביש'. כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ירושלמי, סוטה פ"ד יט ע"ג\ה"ב עמ' 924

ספרי דברים (פינקלשטיין), פיסקא ריח, עמ'251

בבלי, סוטה כה ע"א

בבלי, סנהדרין פח ע"א – ע"ב

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

בסיפור[1]  שמועה אותה מביא רבי יאשיה בשמו של רבי זעירא.

השמועה  (שורות 2 – 6)

רבי יאשיה סיפר כי זעירה שח לו על מסורת בשמם של אנשי ירושלים,[2] שעניינה אפשרות התובעים למחול לסוטה, לבן סורר ומורה ולזקן ממרא. השמועה מציגה פן ערכי בהלכה המאפשרת בחירה חופשית לאדם.

ניסיון לאשר את השמועה (שורות 28 – 32)

רבי יאשיה ביקר אצל רבי יהודה בן בתירה בנציבין[3] והוא אישר את המסורת בנוגע לסוטה ולבן סורר וממרא  אך דחה אותה במקרה של זקן ממרא. לדעתו, אין בית הדין מוחל לו. הנימוק לדחייה ערכי, כדי למנוע מחלוקות בישראל.

בעל הסוגיה שילב את העדות עם הכתוב במשניות, וכך יצר קטע מגובש ואָחוּד תוך פירוש המצמצם את אפשרות המחילה.[4]

[1] הסברו של הסיפור כפי שמצוי הוא במקבילות. אין אנו עוסקים בדיון ההלכתי המובא בסוגיא ומצוי בלב הסיפור.

[2] על זקני ירושלים הגרים בגליל ומספרים על מסורות מלפני החורבן של הבית השני ראו ביכלר, הכוהנים ועבודתם, עמ' 30 – 31.

[3]  על נציבין, על הקהילה היהודית בה ועל מעמדו של רבי יהודה בן בתירא ראו נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית ב', עמ' 202 – 204.

[4] ראוי לזכור כי המשניות שנערכו על ידי רבי יהודה הנשיא נערכו לפחות מאה שנה לאחר קביעת הדברים עליהם מעידים זקני ירושלים.