עדי נוסח

אוסף מאיר בניהו, ירושלים (תרביץ מ"ו, עמ' 73)

מקבילות

תוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל) פ"ט ה"ה עמ' 429

בבלי, סנהדרין מד ע"ב[1]

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור

עיון קצר באגדה

במשנה נאמר : "...ואם אינו יודע להתודות אומרין לו אמור תהא מיתתי כפרה על כל עונותי..."[2]. בסיפור נגזר על אדם עונש מוות, הוא פותח את וידויו באמירה: 'תהא מיתתי כפרה על כל עוונותיי'. אך מוסיף לה תוספת דרמטית 'חוץ מן עוון זה, אם עשיתיו אל ימחל לי, ובית דין ישראל יהא נקי' (שורות 5 – 7).

הנידון למוות התוודה על כל עוונותיו למעט העוון עליו נשפט, ובגינו הוא מוצא להריגה. יתר על כן הוסיף כי אם עשה את העוון בשלו מוצא למוות  אל ימחול לו האל, ובית הדין שפעל לאור הראיות שהובאו לפניו נקי.

הפורמאליזים המשפטי אינו מאפשר לחכמים לשנות את פסק הדין, לכן אמרו: 'להחזירו אי איפשר שאין לדבר סוף' (שורה 9).[3] מן הראוי להדגיש כי נאמר 'זלגו עיניהם', ואפשר כי לא מדובר בפורמאליזם אלא בכאב על המילכוד אליו נכנסו, שכן נאלצו לקיים את ההלכה, לדבוק בפסק הדין ולהוציא את הנאשם למיתה. להגנתם אמרו: 'אלא הרי דמו תלוי בצואר עדים' (שורה 10), כלומר, האחריות כולה היא על העדים.