עדי נוסח

אוסף מאיר בניהו, ירושלים (תרביץ מ"ו, עמ' 70 – 72)

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

סיפור מקראי בלבוש דרשני

עיון קצר באגדה

האגדה מרחיבה את הסיפור המקראי על עכן שמעל בחרם^[4]. בעל האגדה שילב את לשון החכמים בלשון המקרא כדי להציג את הסיפור כסיפור מקראי^[5]. ארבעה חלקים באגדה:

חלק א – בקשת יהושע מהאלוהים (שורות 1 – 12)

יהושע ביקש מהאלוהים שיגלה לו את זהותו של המועל בחרם, אך האל מסרב משני נימוקים: הנימוק האחד, 'איני מפרסם כל ברייה' (שורה 5), והשני 'ולא עוד אלא נמציתי או' לשון הרע' (שורה 6). שני הנימוקים קרובים זה לזה, ואפשר כי ניתן לראות בשני הרחבה של הנימוק הראשון. אולם בהנחה כי בעל האגדה הביא נימוקים מתוך עולמם המשפטי של הדיינים, הרי שלכל אחד מהם מטרה שונה. אפשר כי הנימוק הראשון נגזר מחשיבות שמייחסים לצנעת הפרט, והוא בא להזהיר לבל יחשפו שמו של נאשם טרם החקירה בבית הדין, ואילו השני מעלה חשש להוצאת לשון הרע, אין לדבר בגנות אדם טרם הוכחה אשמתו.

האלוהים הציע ליהושע להטיל גורל ובאמצעותו לגלות את החוטא, ויהושע עשה כן (שורות 9 – 12). מעשהו של יהושע מתואר בלשון המקרא.

חלק ב' – דברי עכן ליהושע (שורות 13 – 21)

עכן עלה בגורל; במקרא התוודה עכן מיד על חטאו, אולם בסיפור הוא מתעמת עם יהושע בנוגע לשימוש בגורל כראיה לאשמתו. טענתו היא כי בהטלת גורל תמיד יימצא אשם. אפילו יטילוהו בין יהושע ופנחס (שורות 15 – 17). כמו כן מוחה עכן כנגד יהושע שהתעלם מתורת משה אשר פסק כי אשמת אדם תיקבע 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים...'.^[6]

חלק ג' – דיאלוג פנימי של יהושע (שורות 22 – 31)

יהושע אינו מגיב לטענות עכן, המספר יודע כל מתאר דיון פנימי שמתנהל בליבו של יהושע בנוגע להמשך דרכו. הוא מחליט להיאבק על מעמד הגורל היות שצפה ברוח הקודש כי בעתיד חלוקת הארץ לשבטים תתבצע באמצעות גורל. יהושע חושש שאם במקרה עכן הדין לא יתקבל, יקשה עליו לחלק את הארץ על פי גורל, ובשל כך מחליט לפייס את עכן ולהביאו להודאה במילים רכות.

חלק ד' – עכן מתוודה על חטאו (שורות 32 – 41)

יהושע הפציר והשביע את עכן שיודה בחטאו (שורות 32 – 33). והדבר נלמד מציטוט חלקו של הפסוק: 'וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל עָכָן בְּנִי שִׂים נָא כָבוֹד לַיהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתֶן לוֹ תוֹדָה וְהַגֶּד נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ אַל תְּכַחֵד מִמֶּנִּי' (יהושע ז' י"ט). נראה כי הביטויים 'תֶן לוֹ תוֹדָה' ו'הַגֶּד נָא' הם לשונות הפיוס והבקשה, והביטוי 'שִׂים נָא' הוא לשון ההשבעה.^[7] סתם המספר המדרשי מה גרם לעכן להודות.

עכן הודה כי מעל פעמיים, הן במלחמת מדין^[8]  והן במלחמת יריחו^[9]. יש לשער כי בעל האגדה סמך את אמירתו על כפל הלשון המצוי בהודאתו של עכן במקרא: 'וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי'.^[10]

באגדה משתקפות עמדותיו של בעל האגדה בדבר דבקות בדין התורה, שמירה על צנעת הפרט והתנגדות לשימוש בגורל,^[11] עם זאת מפתיע שבחר בעכן להיות נושא דברו.

^[1] סוקולוף, ערך 'נבז#2, עמ' 339.

^[2] סוקולוף, ערך 'פנטוס', עמ' 437.

^[3] סוקולוף, ערך 'שרי' (סעיף 9), עמ'567. יש להניח כי זהו ניב, תיאור ההתכה לטעות מבטא טעות חמורה.

^[4] יהושע פרק ז'.  

^[5] י' פרנקל, דרכי האגדה והמדרש א', עמ' 83 – 84.

^[6] דברים י"ז ו'.

^[7] כאשר אברהם משביע את עבדו אליעזר אומר לו: 'שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי' (בראשית כ"ד ב').אפשר שביטוי 'שים נא' יש קיצור של לשון ההשבעה.

^[8] במדבר ל"א.

^[9] יהושע ו'.

^[10] יהושע ו' כ'

 התירוץ לשימוש בגורל הוא רק שמירה על השקט והשלום בין השבטים.[11]