פ"ה ה"ג דף כב ע"ד עמ' 1290 |
|
| מקור | תרגום |
| 1 אמ' ר' יוסי. | אמר רבי יוסי. |
| 2 תמן הדבר מסור לנשים והן עצילות. | שם הדבר מסור לנשים והן עצילות. |
| 3 הכא הדבר מסור לבית דין והן זריזין. | כאן הדבר מסור לבית דין והן זריזין. |
עדי נוסח
אוסף מאיר בניהו, ירושלים (תרביץ מ"ו, עמ' 59)
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה
עיון קצר באגדה
דברי רבי יוסי[1] מתייחסים לחלקה השני של המשנה[2] הדנה בעדויות בהן ישנו הבדל שעות בנוגע לשעה בה אירע המקרה. השעות המוזכרות הן השעה החמישית והשעה השביעית[3], ולפי רבי יהודה, אם כל אחד מהעדים מעיד על שעה שונה, ישנה סתירה בין העדויות, ולכן העדות בטלה.
בשל איזכור השעות גולש הדיון לסוף זמן אכילת חמץ[4], שחכמים אסרו את אכילתו מהשעה החמישית ולא מהשעה השביעית, ואילו רבי יהודה התיר כיוון שאנשים טועים וסבורים כי השעה השביעית היא חמישית, ובה עדיין מותר לאכול חמץ.
עמדתו של רבי יהודה בדבר הבדל השעות בעדות סותרת את עמדתו בנוגע לאכילת החמץ. את הסתירה פותר רבי יוסי בכך שמדובר בקבוצות שונות של אנשים. מועד הפסקת אכילת החמץ מסורה לנשים, והן טועות מתוך עצלות. לעומת זאת קבלת העדויות מסורה לבית דין[5] והם זריזים, במובן של בודקים היטב ומקפידים.
[1] בעד הנוסח 'אוסף מאיר בניהו', החכם הוא רבי יוסי ביר' בון.
[2] משנה, סנהדרין פ"ה מ"ג: 'אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש עדותן קיימת אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטילה ר' יהודה אומר קיימת אחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע עדותן בטילה שבחמש חמה במזרח ובשבע חמה במערב'.
[3] באותה התקופה אורך השעה היה משתנה בהתאם לאורך היום. שעות האור חולקו לשנים עשר חלקים (אלו השעות). השעה הראשונה היתה לאחר זריחת החמה, והשעה שתים עשרה האחרונה לפני השקיעה.
[4] יום הארבעה בניסן חולק לשניים; חציו הראשון לחמץ וחציו השני למצה, כלומר, לאיסור החמץ.
[5] הפרשנים הקלאסיים על המקום מתחבטים אם אלו שזריזים הם העדים או דייני בית הדין.