עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין פ"ח הלכות ה – ו עמ' 427 – 428

בבלי, סנהדרין לח ע"א – ע"ב

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

המשנה מביאה סיבות שונות לבריאת האדם יחידי, ואחת מהן היא 'להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב'ה'. בעל הסוגיה  הביא את הברייתא מהתוספתא כפן נוסף לנאמר במשנה[1].

שני חלקים באגדה:

א. משל הממחיש את גדולת האל (שורות 2 – 5)

האל יצר חותם אחד, ומחותם יחיד זה טבע כל שאר החותמות. ההמשך מפתיע, שכן מצפים לחותמות זהים, אך נאמר כי אין אחד מהם דומה לחבירו, הם שונים זה מזה[2]. כחיזוק מדרשי לרעיון מובא הפסוק: 'תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם'[3]. הפסוק נלקח מפתיחת הפרק בו משיב האלוהים לאיוב, משבח את נפלאותיו ומתאר את האדמה עם עלות השחר. חל בה שינוי עם בוא האור עליה; זו אותה האדמה, אך היא מתהפכת, משתנה[4]. כפשוטו מתאר הפסוק את האדמה כחומר שהוטבע בה חותם (הוא האור), ולפי סופו של הפסוק: 'וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ' עולה כי מתגלות בה צורות חדשות.

הנמשל הוא בריאת האדם; האדם נברא יחידי, לכן צפוי היה שכל צאצאיו יהיו זהים לו, אך אין אדם דומה לחברו. גדולתו של האל היא שבאותו החותם נוצרים בני אדם השונים זה מזה. לא נאמר (בחלק זה של האגדה) במה בא השוני לידי ביטוי, אולם במסכת ברכות בהתייחס לשוֹנוּת בבני האדם נאמר: 'כשם שאין פרצופיהן דומין זה לזה כך אין דעתן דומה זה לזה'[5], משמע השוני הוא חיצוני ופנימי. כל אדם הוא בעל אישיות ייחודית לו ובעל ערך עצמי משלו[6].

ב. המטרה ביצירת השונות בבני האדם (שורות 7 – 8)

בחלק זה של האגדה ההתייחסות לשוני היא ל'פרצופותיהן', דהיינו, להבדל במראה החיצוני, שנועד לשמור על המוסר בחברה, למנוע ניאוף או גזל. לא הובהר כיצד השוני מונע זאת. אפשר כי השוני מאפשר לאדם הבחנה ברורה בין רעייתו לבין אשת חבירו, והוא הדין בשדהו; אפשר כי השוני מאפשר אבחנה ברורה לנגזל או לאישה מיהו זה אשר בא בגבולם. דומה כי שימת הדגש על המראה החיצוני מביאה להחמצת הרעיון כי האשמה בניאוף ובגזל נופלת על האדם החוטא ולא על בוראו.