לא נמצאו

מקבילות

תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין פ"ח ה"ג עמ' 427

מדרש תנאים לדברים, י"ז ו'

בבלי, סנהדרין לז ע"ב

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה וסיפור

עיון קצר באגדה

בדיני נפשות מזהירים הדיינים את העדים קודם למתן עדותם, ואחת האזהרות היא 'שמא תאמרו מאומד'[2]. הם מתריעים כי אין למסור עדות המסתמכת על אומד, על הערכה הגיונית המסתברת על פי הנסיבות[3].

בעל האגדה שואל 'כיצד מאומד', דהיינו באיזה אופן הערכה מעין זו נעשית. לתשובה שני חלקים:

חלק א' –  הסבר המדגים הערכה המסתברת על פי הנסיבות (שורות 2 – 6).

ההסבר המדגים בחלק הראשון מתבסס על סיפורו של שמעון בן שטח; הוא כולל את כל הפרטים: אדם שבידו סייף רודף א7חַר אדם אַחֵר, נכנס אחריו לחורבה, כשנכנסים אחרים לחורבה רואים הם שהנרדף מוטל מת והסייף שבידי הרודף נוטף דם. הם לא ראו במו עיניהם את ההריגה, אך מסיקים מן הנסיבות כי הרודף הרג – הסקה זו היא 'אומד'. העברת סיפורו של שמעון בן שטח להסבר סתמי מכליל מצביעה על כך שדרכו נתקבלה.

חלק ב' – סיפורו של שמעון בן שטח[4] (שורות 7 – 16)

בסיפור שמעון בן שטח הוא שראה את הרודף, הוא שנכנס אחריו לחורבה וראה את ההרוג, אך נמנע מלפעול ולדון אותו בהתבסס על הנסיבות. הוא משוכנע ש'יודע המחשבות' יעניש את החוטא. ואכן הסיום דרמטי, החוטא נענש מיידית על ידי האל 'לא הספיק[5] לצאת משם עד שהכישו נחש ומת'. אפשר שכפשוטו הוכש הרוצח על ידי הנחש, ואפשר כי לאמירה שמותו בא על ידי הנחש משמעות סמלית, כי זו אחת מדרכי האל להעניש חוטאים[6].

שמעון בן שטח, בן הזוג השלישי מששת הזוגות, פעל בימיו של ינאי המלך. קשה לקבוע אם עמדתו שאין להעיד ואין לדון בהסתמך על אומדן באה כדי לשלול את דרכם של אחרים בנדון, כלומר מניסיונם של מתייונים להחיל את החוק היווני בישראל או משליטים חשמונאים שבחרו בדרך הצדוקים. על כל פנים סביר שפעל וקבע כפי שקבע כאשר ינאי המלך בחר בדרכם של הפרושים כדרכו.[7]