עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

רבי חלקיה בן הדור הרביעי מוסר בשם רבי סימון, בן הדור השלישי, על מחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש בני הדור השני. המחלוקת היא אם דינינו כדיניהם, כלומר, האם סדרי הדין של ישראל נוהגים כסדרי הדין של הנוכרים.[1] מתוך הקשר למשנה[2]  ולסוגיה סביר כי המחלוקת בין רבי יוחנן ובין ריש לקיש נגעה להלכה 'דיני נפשות מתחילים מן הצד'.

בעל הסוגיה בודק את מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש על פי המסופר בשני פסוקים. הפסוק ראשון הוא דברי יהודה לאחיו בעת מכירת יוסף לישמעאלים: 'וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ:  לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו' (בראשית ל"ז כ"ו – כ"ז). הפסוק השני הוא ממגילת אסתר כשהמלך מתלבט כיצד להעניש את ושתי: 'וַיֹּאמֶר מְמוּכָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ' (אסתר א' ט"ז).

על הדעה שדיני ישראל כדיניהם, כלומר 'מתחילים מן הצד', אמר בעל האגדה 'ניחא', משמע דעה זו מתיישבת עם פשט הפסוקים שכן יהודה הינו הרביעי בין האחים, ודעתו נשמעת בראשונה, וממוכן הינו  הזוטר[3] ביועצי אחשוורוש וגם דעתו נשמעת בראשונה.[4] ומכאן משתמע כי סדרי הדין הן של הרומאים,אומות העולם ושל היהודים דומים.

על הדיעה שאין דינינו כדיניהם שואל בעל האגדה כיצד ניתן להסביר גישה זו עם המצוי בפסוקי המקרא, והוא מתרץ כי באמת אמרו הגדולים את דעתם ראשית, אך ראו את דעתם של יהודה וממוכן נכונה ונהגו כמותה.

הסיפורים אינם מחזקים את הדיעה שאין דינינו כדיניהם. נראה שהמחלוקת בין רבי יוחנן וריש לקיש אינה רק נקודתית בהליכי הדין בדיני נפשות אלא גם עקרונית, עד כמה נלמד ממפגש התרבויות של ישראל ורומי, עד כמה נקלט ואומץ אפילו לסדרי משפט. בחירת הפסוקים על יהודה היהודי ועל ממוכן הנוכרי באה להוכיח זאת, כמובן, רק כמדרש.