מידת הדין

מידת הדין ומידת הרחמים, שתיהן מבטאות את יחסו של האלהים לאדם; אל קנא ונוקם, הרי זו מידת הדין בה הוא פועל בהתאם לצו המוחלט, במיצוי מלוא חומרת הדין. ואל טוב ורחמן, הרי זו מידת הרחמים, בה החמלה מאפיינת את פעולתו. במקורות קדומים של תרגומים וחז"ל נוצרה הפרדה בין מידת הדין למידת הרחמים. מידת הדין הריהי טוב ופורענות כאחת[1], ומידת הרחמים הריהי חסד וחמלה[2]. כבר במקורות אלו מידת הדין ומידת הרחמים היו לאיפיון של התנהגות. הביטוי 'מידה' נקשר למשפט ולדין ומכאן עבר לאפיין את דרכי השיפוט של דיינים[3]  ואת דרכי ההתנהגות של בני אדם[4].

[1] ראו מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו מסכתא דבחדש פ"י שנאמר בה 'חביבין יסורין'; ו דברי רבי עקיבא: 'כל דעביד רחמנא לטב' (בבלי, ברכות ס ע"ב).

[2] ראו ערוך השלם, ערך 'מידת הדין', עמ' 84; אורבך, חז"ל, עמ' 396 – 400.

[3] אורבך, שם, עמ' 387.

[4] ראו לדוגמא מכילתא דרבי ישמעאל, דעמלק יתרו פ"ב; ירושלמי, בבא מציעא פ"ו יא ט"א/ה"ח; בבלי, בבא מציעא פ"ג ע"א.