פ"ג ה"ט (הלכה ו בכ"י ליידן) דף כא ע"ד עמ' 1285 |
|
| מקור | תרגום |
| 1 ר' ירמיה הוה ליה דין עם חד בר נש | רבי ירמיה היה לו דין עם אדם אחד |
| 2 וקבלון לשהדייא דלא באפוי דר' ירמיה | וקיבלו עדים שלא בפניו של רבי ירמיה |
| 3 וחייבון לר' ירמיה. | וחייבו את רבי ירמיה |
| 4 והוה יתיב ומצטער. | והיה יושב ומצטער |
| 5 איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין. | האם אפשר לקבל את העדים בלא (נוכחות) בעל דין |
| 6 ר' הונא ר' פינחס ר' חזקיה חוקוק | רבי הונא רבי פינחס רבי חזקיה חוקוק [1] |
| 7 לא עלון בפירקא בההוא יומא. | לא עלו בפירקא באותו היום |
| 8 דחק ר' הונא ועאל | דחק רבי הונא ועלה |
| 9 ושכח ר' ירמיה מצטער ואמ'. | ומצא[2] רבי ירמיה מצטער ואומר |
| 10 איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין | אפשר מקבלים עדים בלא בעל דין |
| 11 אפי' עמהן באותה העיר. | אפילו עימהם באותה העיר |
| 12 אמ' ליה. כן. | אמר לו כן |
| 13 חמת דעתון דרבנן. | ראיתי[3] (זו) דעתם של חכמים |
עדי נוסח
לא נמצאו
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
סיפור
עיון קצר באגדה
הסיפור מופיע אחרי דברי ההלכה המלמדים כי ניתן לקבל עדות ולפסוק הלכה שלא בנוכחות בעל הדין. אין באגדה משום המחשת ההלכה אלא התמקדות בתלמיד חכם, רבי ירמיה, שלא נכח בעת מסירת העדות נגדו ואף לא זכה בדין..
שני חלקים לסיפור:
חלק א' (שורות 1 – 5)
נמסר כי רבי ירמיה לא זכה בדין שבו נמסרה עדות בהעדרו. סביר להניח שידע את ההלכה[4], לכן לא יצא נגד מעשה בית הדין אלא ישב והצטער. את דבריו 'איפשר מקבלין עדים בלא בעל דין' אפשר להבין כמלמדים על התנגדותו להלכה, או כתגובה אנושית - טבעית של אדם שלא זכה בדין.
חלק ב' (שורות 6 – 13)
מתאר את החלק הקודם באופן דרמטי. הדרמטיות באה לביטוי בציון מימד הזמן 'באותו היום', ובכך ששלושת תלמידי רבי ירמיה נאלצו שלא להגיע לפירקא. אחד מהם, רבי הונא, עשה מאמץ מיוחד, הצליח להגיע והבחין בצער רבו. רבי ירמיה פנה לתלמידו ללא הסבר על מה שקרה לו ושאל, אולי בטרוניה, אם ייתכן שמקבלים עדים בלא בעל דין. הוא הוסיף פרט חדש חשוב 'אפילו עימהם באותה העיר'. מסתבר כי רבי ירמיה היה באותו מקום, ובכל זאת לא מצאו לנכון לגבות את העדות בפניו. סתם המספר ולא פירש איזהו בית הדין שנהג כך, ומיהו הצד השני בסכסוך.
רבי הונא אומנם הבחין בצער רבו, אך כיוון שהשאלה היתה סתמית ולא אישית ענה באופן ענייני וקר, כי ראה שזו דעתם של חכמים.
בכך הסיפור מסתיים. נותרה תמיהה, כיצד ייתכן שידע התלמיד כי זו ההלכה, ואילו רבו לא ידע.
[1] לדעת היימאן 'חוקוק' זו טעות סופר, והוא מציע תיקון דחוק. לדבריו, רבי חזקיה הוא תלמידו של רבי ירמיה, וכן גם רבי פינחס ורבי הונא (היימאן, תולדות תנאים ואמוראים ב', עמ' 423); יש הסבורים כי זהו שם עיר בגליל ממנה הגיע רבי חזקיה או שם שהו החכמים (גפני,יהודי בבל, עמ' 205 הערה 113; נאמן, אנציקלופדיה לגיאוגרפיה תלמודית א', עמ' 413).
[2] סוקולוף, ערך 'שכח', עמ' 549.
[3] סוקולוף, ערך 'חמי', עמ' 205.
[4] רבי ירמיה הוא בן דור רביעי, והחכמים הנזכרים בדיון ההלכתי בני דורות קודמים לו.