מומחה

שלושה מובנים למושג:  

א.      אדם הבקיא בתחום מסויים, ואשר יכול לייעץ בו לדיין[1].

ב.      תואר המוענק בזכות גיל, ותק, ניסיון והשכלה הלכתית-משפטית[2].

ג.       תואר לאדם בעל היתר לשפיטה שניתן על ידי הממסד החוץ ישיבתי, כמו בית הנשיא או השלטון הזר המקומי[3].

[1] אדם הבקיא בבדיקת בהמה בהקשר לדיני בכורות. ראו משנה, ביצה פ"ג מ"ד, בכורות פ"ד מ"ד; תוספתא, בכורות פ"ג ה"ז.

[2] מומחה הוא דיין 'המנוסה בדינים... שהוא "גמיר וסביר... היינו חכם מובהק בדינים וידוע לרבים, יודע לשקול בדעתו ושכלו ענינים שלא למד ולא שמע מעולם ולדמות דבר לדבר. ובשם הגאונים כתבו: יחיד מומחה הוא שחשוב כרב נחמן בדורו שבקי במשנה, וגמרא ובשיקול הדעת ומעיין בדינים כמה שנים וניכוהו כמה פעמים ולא ראו לו טעות.' (אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, [בית דין] עמוד קנז טור 1).

[3] א. שם נרדף לאדם שקיבל רשות לדון מהנשיא או מראש הגולה 'מי שנטל רשות מריש גלותא שבבבל או מהנשיא שבארץ ישראל יכול לדון, אפילו בעל כרחם של בעלי הדינים' (אנציקלופדיה תלמודית כרך א, [אגרת רשות] טור קמ"ז).

ב. במשפט הרומי שופט שהוסמך לדון על ידי בית דין או על ידי השלטונות נחשב כמומחה לרבים, והנדונים בפניו היו חייבים לקבלו (ב' כהן, ההלכה היהודית והחוק הרומי, עמ' 678).