עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש

עיון קצר באגדה.

רבי יוסי ברבי בון דרש את הפסוק 'אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים' (קהלת ח' ב') על ידי חלוקתו  לשלושה חלקים והצמדת פסוקים מעשרת הדיברות (שמות פרק כ') לכל אחד מהם. לאחר שלושת המדרשים הקצרים, בסיומה של האגדה, מובעת עמדה.

מדרש ראשון – 'אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר' (שורות 2 – 5).

הפסוק כפשוטו מציין כי הדובר ישמור את מוצא פי המלך, את הוראותיו, אלא שרבי יוסי ברבי בון דרש מלך כמלך מלכי המלכים, כלומר האלוהים, והוא חיזק דבריו בדיבר הראשון 'אָנֹכִי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ' (שמות כ' ב'). מכאן שהדרשן יישָמע רק לאלהים, הוא 'המלך', מלך מלכי המלכים[1]. 

מדרש שני – 'וְעַל דִּבְרַת' (שורות 6 -7)

חלק הפסוק כפשוטו ממשיך את 'אֲנִי' ו'שְׁמוֹר' (קהלת, שם) ומציין כי הדובר ישמור על ה'דיבור'. הדיבור יכול להתפרש כדיבור שלו, כלומר, הדובר ישמור את מוצא פיו, ייזהר בדבריו ויקיימם. אולם הדיבור יכול להתפרש גם כדיבור המלך, כצו המלך. רבי יוסי ברבי בון צרף לחלק הפסוק את 'לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי' (שמות, שם), ולפי המדרש אין להעדיף דברי מלך אַחֵר, מלך בשר ודם, על פני האלהים, מלך מלכי המלכים.

מדרש שלישי – 'שְׁבוּעַת אֱלֹהִים' (שורות 8 – 11)

כפשוטו יש לקיים את 'שְׁבוּעַת אֱלֹהִים', אין לזלזל ולהישבע בשם ה' לשווא. הדרשן צרף את הדיבר השלישי 'לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא' (שמות כ' ו'), ובכך מעצים את מובן הפסוק בקהלת.

שלושת המדרשים מחזקים זה את זה; שלושתם מביעים את האמונה באל אחד ובקיום דבריו, ובנוסף מדגישים את הצורך של האדם להיזהר בדברי עצמו לבל יהיו נוגדים את צו האלהים ולבל ישא שמו לשווא.

המשפט המסיים הוא '!בדבר הזה נבוא! אותו האדם וההן הכלב שניהן שווין' (שורות 10 – 11) [2]. יש בו משום סיכום של המֶסֶר המובע בשלושת מדרשי האגדה. הדובר מביע את עמדתו כי אותו האדם והכלב, שנחשב ליצור נחות, שווים הם. אין פירוט מדוע ומה אמר אותו האדם, אך ניתן לשער מתוך הקשרה של האגדה כי מדובר באמירות המנסות לקעקע הלכות מן התורה. 

בעל הסוגיה שיבץ את האגדה בסיומו של קובץ סיפורים לפיהם הורו חכמים לעם לקבל את דרישות השלטון הרומי בכל הנוגע למיסים אפילו היה בהן עבירה על איסורים מן התורה, כמו חילול שבת, אפיית חמץ בפסח או עבודת אדמה בשנת השמיטה. בחינתה של האגדה בהקשר מעלה אפשרות כי רבי יוסי ברבי בון התנגד לעמדת החכמים שהשתקפה באגדות קודמות, והמסר שביטא הוא כי יש לקיים את כל חוקי התורה כפשוטם, לסרב לדרישות שלטון לעבור עליהם, ואפילו למסור את הנפש בשל כך. עם זאת אפשר כי המדרש נאמר על ידי רבי יוסי ברבי בון בהקשר אחר, ובעל האגדה הוא ששילב דבריו במקום זה. הוספת המשפט 'אותו האדם והכלב שווים הם' הם שיצרו את העמדה המנוגדת להוראת חכמים המתירים למלא את צווי השלטון כל עוד אין בהם כוונה להעביר את ישראל על דתו.