עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ירושלמי שביעית פ"ד דף לה ע"ב/ה"ב עמ' 189

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

האגדה עוסקת בבירור אם חייבים הגויים בקידוש השם. לדעת פרשנים קלאסיים, יש מקום לשאלה, כיוון שמחד גיסא הגויים מצווים של שבע מצוות בני נוח, ומאידך גיסא בעלי הכוח בחברתם כופים עליהם לעבוד עבודה זרה, ובכך לעבור על אחת משבע המצוות שצוו.

התשובה על השאלה היא אחת, הגויים אינם מצווים על קידוש השם, והביסוס לכך מובא באגדה על ידי שני חכמים משני מקורות שונים.

רבי אמי ביסס את תשובתו על פסוק מספר ויקרא (כ"ב ל"ב): 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם'. הפסוק נאמר בהקשר להבאת קורבן תודה, והוא כעין מוטיב מנחה החוזר מספר פעמים בפרק בהקשר לשמירת חוקים שונים בעת הבאת הקורבנות. אין בפסוק איזכור לגויים, אבל ההדגשה החוזרת בו על הקשר בין 'קודש', 'אלוהים' ו'ישראל' משמשת כאסמכתא לעמדה שרק ישראל מצווים בקידוש השם.

רבי אלעזר בן פדת ביסס את תשובתו על פסוק מספר מלכים ב' (פרק ה י"ח): 'לַדָּבָר הַזֶּה יִסְלַח יְהֹוָה לְעַבְדֶּךָ בְּבוֹא אֲדֹנִי בֵית רִמּוֹן לְהִשְׁתַּחֲוֹת שָׁמָּה וְהוּא נִשְׁעָן עַל יָדִי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי בֵּית רִמֹּן בְּהִשְׁתַּחֲוָיָתִי בֵּית רִמֹּן יִסְלַח נא יְהֹוָה לְעַבְדְּךָ בַּדָּבָר הַזֶּה'. הפסוק נאמר בשיחה בין נעמן לבין אלישע. נעמן מבקש בקשה חריגה, להמשיך בטקסי הפולחן[1] בגלל התחייבות אישית שקיבל על עצמו ולא כנוכרי המבקש שחרור מהחובה לקדש את השם. תשובתו של אלישע 'לֵךְ לְשָלוֹם' (שם, י"ט) אינה בהכרח הסכמה[2]. אומנם פסוקים אלו עוסקים לכאורה בקשר בין גוי לאלוהים, אך גם הם אינם אלא אסמכתא, מדרש אגדה שאין לו קשר לשאלה אם מצווים הגויים על קידוש השם.

באגדה מוצגת לכאורה שאלה הלכתית, ולכאורה ניתנת עליה תשובה הלכתית המתבססת על מקורות מקראיים, אך דומה כי אפשר לומר שאין זה דיון הלכתי אלא דיון הגותי. הדיון אינו יכול להיות הילכתי שכן אין בזמנם של החכמים הנזכרים כל אפשרות לחייב את הגויים לקיים את המצוות, ובנוסף אין מי שילמד את הגויים מה הם מצווים, וספק אם הם עצמם בעלי אמונה היודעים שמצווים הם בשבע מצוות בני נח, ובמיוחד בקידוש השם[3].

בהנחה שהדיון הגותי הרי שעולה השאלה מדוע יש להדגיש כי בקידוש השם מצווים ישראל בלבד. תשובה אפשרית היא כי המדרשים מופנים לציבור היהודי, ומטרתם להעמיד את השונה בין היהודי לנוכרי, את מעלתו של היהודי לעומת הנוכרי.

בראשית המאה השלישית לספירה רדפו הרומאים את הנוצרים. אפשר כי הדברים נאמרו נגד הנוצרים ששיבחו את עצמם כמוסרים את נפשם על הסירוב לעבוד אלילים. ייתכן שהנוצרים ביקשו להראות ליהודים עד כמה הם עולים עליהם באמונתם באל אחד[4], ולכן ביקשו רבי אלעזר בן פדת ורבי אמי להבהיר במדרשיהם כי הנוצרים אינם מקדשים את שם השם אלא מוסרים נפשם לשווא, אולי אף לומר שהם בגדר מתאבדים.