מלכות אונסת – אגדה א פ"ג ה"ה (הלכה ג בכ"י ליידן)  דף כא ע"ב עמ' 1281
מקור	תרגום
1   אמ' ר' יוסי ביר' בון.	אמר רבי יוסי בן רבי בון.
2   תמן אין מלכות אונסת.	שם אין מלכות אונסת.
3   ברם הכא המלכות אונסת.	אבל כאן המלכות אונסת.
4   בראשונה כשהיתה המלכות אונסת	בראשונה כאשר הייתה המלכות אונסת
5   הורי ר' ינאי	הורה רבי ינאי
6   שיהו חורשין חרישה הראשונה.	שיהיו חורשים חריש ראשון.
7   חד משומד הוה איעבר בשמיעתא.[1]	מומר (כופר)[2] אחד היה עובר ב(שנת) שמיטה.
8   חמתון רמיין קובעתיה.	ראה אותם מרימים (אוספים) רגבי אדמה.[3]
9   אמ' לון.	אמר להם.
10 האסטו. שרה מררה.	ההוא זו.[4] הותר למרוד.[5]
11 שרא לכון מירמא קובעת.	התיר לכם להרים רגבי אדמה.[6]
12 אמ' ר' יעקב בר זבדי.	אמר רבי יעקב בן זבדי.
13 קשיתה קומי ר' אבהו.	הקשיתי בפני רבי אבהו.
14 לא כן אמ' זעירא ור' יוחנן בשם ר' ינאי	לא כן אמר זעירא ורבי יוחנן בשם רבי ינאי
15 ר' ירמיה ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק.	רבי ירמיה רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יהוצדק.
16 נמנו בעליית בית נתזה בלוד.	נמנו בעלית בית נתזה בלוד.[7]
17 על התורה מניין.	על התורה מניין.
18 אם אמ' גוי ליש'	אם אמר גוי לישראל
19 לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה	לעבור על אחת מכול המצוות האמורות בתורה
20 חוץ מע'ז וגילוי עריות ושפיכות דמים	חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים
21 יעבור ואל ייהרג.	יעבור ועל יהרג.
22 הדא דת[י1]^מר בינו לבין עצמו.	זה שתאמר בינו לבין עצמו.
23 אבל ברבים אפי' על מצוה קלה	אבל ברבים אפילו על מצווה קלה
24 אל ישמע לו.	אל ישמע לו.
25 כגון פפוס ולוליינוס אחיו	כגון פפוס ולולינוס אחיו
26 שנתנו להן מים בכלי זכוכית צבועה	שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה
27 ולא קיבלו מהן.	ולא קבלו מהם.
28 אמ'.	אמר.
29 לא אתכוון משמדתהון אלא מגבי ארנונין.	לא התכוונו להופכם למשומדים אלא לגבות הארנונה.[8]

[1] לדעת פליקס יש לומר בשמיטתא, (שביעית א', עמ' 229 הערה64); הדבר משתמע גם מתוכנה של האגדה.

[2] סוקולוף, ערך 'משמד', עמ' 335.

[3] שני פירושים ל'קובעתיה': א. רגבי עפר (סוקולוף, ערך 'קובעה', עמ' 478; פליקס, תלמוד ירושלמי מסכת שביעית א', עמ' 230 הערה 65). ב. גדיש עשוי בצורת כובע (פרשנים מסורתיים על הדף).

[4]  ערוך השלם א', ערך 'אסטו', עמ' 168; סוקולוף מפרש be it (ערך 'האסטו', עמ' 158).

[5]  פליקס מציע למרוד. מסתמך על פירושו של זכריה פרנקל. (שביעית א', עמ' 230 הערה 65).

[6] אפשר שהמשומד אמר דבריו אחרי שראה אותם חורשים מספר חרישות או כשראה אותם אוספים את הגדישים. הבנת המשפט עשויה להיות כדלהלן: המשומד אמר שרבי ינאי התיר רק הרמת רגבי אדמה, כלומר, חרישה ראשונה. ומזה משתמע שלא התיר מעבר לכך דבר (פליקס, שביעית א', עמ' 230 הערה 65).

[7] ש' ספראי סבור כי הדברים היו בדור יבנה (בימי הבית ובימי המשנה ב', עמ' 417 -418); לדעת ליברמן, היה זה בדור אושא, בתקופת גזרות השמד (תוספתא כפשוטה ג', עמ' 29).

[8]  פליקס, שביעית א',  עמ' 231 הערות 73 – 77; אופנהיימר, הגליל בתקופת המשנה, עמ' 91.

[9] משנה, שביעית פ"ד ה"ב וסנהדרין פ"ג מ"ג.

[10] מדובר ברבי ינאי האמורא הארץ ישראלי בן הדור השני. מן הראוי לציין כי שימש כראש ישיבת עכברא שייחודה התבטא בתלמידי החכמים אשר במקביל ללימודיהם עיבדו את האדמה והתפרנסו ממנה.

[11] אופנהיימר, הגליל בתקופת המשנה עמ' 90 -93.

[12] מן התורה אסורים זריעה וקציר בשדה וזמירה ובצירה באילן (ויקרא כ"ה א' – ז'). שאר העבודות האסורות הן מסקנת  חכמים מן התורה. יש אומרים המלאכות למעט אלו הארבע הן מדרבנן. (ח' אלבק, מבוא למשנה (שביעית), עמ' 133).

[13] מדובר בחריש ראשון בחורף לאחר ירידת הגשמים, חריש שתפקידו לעקור את הקוצים ואת עשבי הבר. לדעת פליקס, החריש נועד כדי להניח דעת השלטון שיזכה בשנה השמינית לגבות מסי ארנונה מוגדלים (פליקס, מסכת שביעית א', עמ' 229). אופנהימר חולק עליו וסבור שיש לקבל את גירסת הבבלי שגם הזריעה מותרת: 'פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא' (סנהדרין עד ע"א). לדעתו, לא סביר שהשלטון הרומי היה מוכן לוותר על ארנונה בשנה השביעית (אופנהיימר, הגליל בתקופת המשנה, עמ' 92). פרשנים קלאסיים על המקום חולקים באותה מחלוקת.

[14] על לעגו של המשומד ראו פליקס, מסכת שביעית א', עמ' 231. דברי הפרשנים הקלאסיים על המקום נראים דחוקים.

[15] בבלי, סנהדרין עד ע"א. ובלשון דומה באגדה 'אם אמ' גוי ליש' לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מע'ז וגילוי עריות ושפיכות דמים יעבור ואל ייהרג'.

[16] שוורץ, על המניין ומשמעותו, עמ' 77 הערה 14.

[17] על ההכרעה בדור יבנה ראו אופנהיימר, קדושת החיים וחירוף הנפש, עמ' 86.

[18] ראה אופנהיימר אהרון, שם שם, עמ' 86.

[19] בבלי, סנהדרין עד ע"א. ובלשון האגדה: 'הדא דת[י1]^מר בינו לבין עצמו. אבל ברבים אפי' על מצוה קלה אל ישמע לו.' ראו הדיון התלמודי בבלי, סנהדרין עד ע"א – ע"ב.

[20] ג' אלון, תולדות היהודים בא"י בתקופת המשנה והתלמוד א', עמ' 261; פליקס, שביעית א', עמ' 231.