עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

רות רבה (לרנר), פ"ה א'^[2]

מדרש שמואל (בובר) פ"כ א'^[3]   

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש, סיפור דרשני

עיון קצר באגדה

האגדה עוסקת בעיגונה של ההלכה 'פורץ לו דרך ואין ממחין בידו...' במקרא, על בסיס מלחמתו של דוד בפלשתים כפי שמתוארת בשני מקורות במקרא תוך שנויים מזעריים.^[4] בסוגיה מובא הסיפור המקראי תוך חלוקתו לפסוקים ודרישתם.^[5]

'בְּאֶפֶס דַּמִּים'

בעל המדרש מביא את דרשותיהם של רבי יוחנן ורבי שמואל למשמעות השם 'אפס דמים', המקום בו התנהל הקרב בין דוד לפלשתים:^[6]

-          רבי יוחנן מתייחס להיבט לשוני, צבעה של החלקה היה אדום.^[7]

-          רבי שמואל מתייחס לאירוע ההיסטורי. הוא דורש את המילה 'אפס' מלשון סוף, גמר, ואת המילה 'דמים' כפשוטה, דם חללים, וצירופם יחד משמעו סוף לשפיכות דמים. לפי רבי שמואל ניתן השם למקום לאחר הניצחון על פלשתים שהביא להפסקת שפיכות הדמים.

'וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה'

בשני המקורות המקראיים נערך הקרב עם הפלישתים בחלקת שדה; בספר שמואל נאמר כי היה זה שדה עדשים, ואילו בדברי הימים, שדה שעורים.

שלוש אגדות מובאות להסבר השוני:

-          רבי יעקב דכפר חנן מבאר את סיבת השוני בגרסאות בעובדה שגרגרי העדשים היו גדולים כשל שעורים.

-          רבי לוי מוצא את סיבת השוני בפלשתים שדמו בתחילה הלחימה לשעורים זקופות, אך לאחר שהוכו היו קטנים ונמוכים כעדשים.

-          רבי שמואל בר נחמן וחכמים חלוקים בהסברם. רבי שמואל בר נחמן סבור כי המלחמה ארכה שנה אחת והתרחשה בשני שדות, אחד של שעורים ואחד של עדשים (שורה 9), ואילו חכמים סבורים (שורה 22) כי המלחמה ארכה שנתיים, ובכל שנה היו גידולים אחרים בשדה.

בעל האגדה מביא בהקשר לדברי רבי שמואל בר נחמן וחכמים את התלבטויותיו של המלך דוד המבוססות על ההלכה 'פורץ לו דרך ואין ממחין בידו...'. לדברי רבי שמואל בר נחמן אין למלך התלבטות למקרה בו הוא משחית את השדות ומשלם לבעליהם את הנזק, אך הוא מתלבט איזה שדה לאבד ואיזו לשמר. הנימוקים הקשורים ללבטיו הובאו באגדה^[8] אולם לא נמסרת הכרעתו.לעומתו סבורים חכמים כי מדובר בשדה אחד ובשתי מלחמות בשתי שנים, בשנה אחת היה גידול השדה שעורים, ובשנייה עדשים, והמלך התלבט בהשמדת השדה ללא תשלום מדין 'פורץ לו דרך...'. שואל בעל האגדה על אפשרות הסקת תשובה בשנה השנייה על פי ההתנהלות בשנה הראשונה ומשיב כי אין להסיק מסקנות משנה אחת על רעותה.

'וַיִּֽתְיַצְּב֤וּ בְתוֹךְ־הַחֶלְקָה֙ וַיַּצִּיל֔וּהָ'

באגדה זו נדרש ההבדל המצוי בין התיאור שבשמואל^[9] בו נאמר בלשון יחיד  'וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילֶהָ וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים'. בעוד שבדברי הימים^[10] נמצא התיאור בלשון רבים: 'וַיִּתְיַצְּבוּ בְתוֹךְ הַחֶלְקָה וַיַּצִּילוּהָ וַיַּכּוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים'. לדעת בעל האגדה הכתוב בדברי הימים מתאר את חילות דוד המכים את הפלשתים, ואילו בשמואל הכתוב מתייחס למערך שבין דוד לבעל השדה לאור ההלכה 'פורץ לו דרך ואין ממחין בידו...'. השוני בין הכתובים משמש לדרשן בסיס למדרש לפיו אף כי ספק אם דוד המלך היה צריך להחזיר את השדה לבעליה על פי הדין, הוא החזיר כיוון  שהשדה הייתה 'חביבה עליו^[11] כשדה מליאה כרכום'.^[12] אפשר כי בעל המדרש ביקש להבליט את גדולת דוד שראה את חלקת השדה כיקרה, כשדה כרכום, אך בהחזירו אותה לבעלים הודגש כי השתמש בה רק לצורכי המלחמה.

^[1] המקור הלשוני הוא עֵנָב 'אכל חצי זית חרצנים וזגין מענבה אחת' (ירושלמי נזיר פ"ו דף נה ע"א /ה"ב. יש לשער כי הכוונה לגרגרים גדולים, שכן מדומים לענבים. יש המפרשים ענבה כשיבולת (ראו עלי תמר, סנהדרין קיד ד"ה רבי יעקב דכפר חנן).

^[2] לשורות 1 – 3, 23 – 28.

^[3] לשורות 1 – 3.

^[4] שמואל ב' כ"ג ח' – י"ב: 'אֵ֪לֶּה שְׁמ֥וֹת הַגִּבֹּרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑ד יֹשֵׁ֨ב בַּשֶּׁ֜בֶת תַּחְכְּמֹנִ֣י׀ רֹ֣אשׁ הַשָּׁלִשִׁ֗י ה֚וּא עֲדִינ֣וֹ העצנו הָֽעֶצְנִ֔י עַל־שְׁמֹנֶ֥ה מֵא֪וֹת חָלָ֖ל בְּפַ֥עַם אחד אֶחָֽת: ואחרו וְאַחֲרָ֪יו אֶלְעָזָ֥ר בֶּן־דדי דֹּד֖וֹ בֶּן־אֲחֹחִ֑י בִּשְׁלֹשָׁ֨ה גברים הַגִּבֹּרִ֜ים עִם־דָּוִ֗ד בְּחָֽרְפָ֤ם בַּפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ־שָׁ֣ם לַמִּלְחָמָ֔ה וַֽיַּעֲל֖וּ אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: ה֣וּא קָם֩ וַיַּ֨ךְ בַּפְּלִשְׁתִּ֜ים עַ֣ד׀ כִּֽי־יָגְעָ֣ה יָד֗וֹ וַתִּדְבַּ֤ק יָדוֹ֙ אֶל־הַחֶ֔רֶב וַיַּ֧עַשׂ יְקֹוָ֪ק תְּשׁוּעָ֥ה גְדוֹלָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְהָעָ֪ם יָשֻׁ֥בוּ אַחֲרָ֖יו אַךְ־לְפַשֵּֽׁט: וְאַחֲרָ֪יו שַׁמָּ֥א בֶן־אָגֵ֖א הָרָרִ֑י וַיֵּאָסְפ֨וּ פְלִשְׁתִּ֜ים לַחַיָּ֗ה וַתְּהִי־שָׁ֫ם חֶלְקַ֤ת הַשָּׂדֶה֙ מְלֵאָ֣ה עֲדָשִׁ֔ים וְהָעָ֥ם נָ֖ס מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים: וַיִּתְיַצֵּ֤ב בְּתוֹךְ־הַֽחֶלְקָה֙ וַיַּצִּילֶ֔הָ וַיַּ֖ךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּ֥עַשׂ יְהֹוָ֖ה  תְּשׁוּעָ֥ה גְדוֹלָֽה'.

דברי הימים א' י"א י"א – י"ד: 'וְאֵ֪לֶּה מִסְפַּ֥ר הַגִּבֹּרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לְדָוִ֑יד יָשָׁבְעָ֣ם בֶּן־חַכְמוֹנִ֗י רֹ֚אשׁ השלושים הַשָּׁ֣לִישִׁ֔ים הֽוּא־עוֹרֵ֧ר אֶת־חֲנִית֪וֹ עַל־שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת חָלָ֖ל בְּפַ֥עַם אֶחָֽת: וְאַחֲרָ֪יו אֶלְעָזָ֥ר בֶּן־דּוֹד֖וֹ הָאֲחוֹחִ֑י ה֖וּא בִּשְׁלוֹשָׁ֥ה הַגִּבֹּרִֽים: הֽוּא־הָיָ֨ה עִם־דָּוִ֜יד בַּפַּ֣ס דַּמִּ֗ים וְהַפְּלִשְׁתִּים֙ נֶאֶסְפוּ־שָׁ֣ם לַמִּלְחָמָ֔ה וַתְּהִ֪י חֶלְקַ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה מְלֵאָ֣ה שְׂעוֹרִ֑ים וְהָעָ֥ם נָ֖סוּ מִפְּנֵ֥י פְלִשְׁתִּֽים: וַיִּֽתְיַצְּב֤וּ בְתוֹךְ־הַחֶלְקָה֙ וַיַּצִּיל֔וּהָ וַיַּכּ֖וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיּ֥וֹשַׁע יְהֹוָ֖ה  תְּשׁוּעָ֥ה גְדוֹלָֽה'.

^[5] יש לתת דעת כי דרישת חלק מהפסוקים היא משנית להוכחת ההלכה כפי שמתבררת בדרישתם.

^[6] אפס פלשתים מוזכר בגרסת הסיפור שבדברי הימים ואינו מוזכר בגרסה שבשמואל.

^[7] לא ברור אם כוונתו לצבע האדמה צבע גידולי השדה.

^[8] ראו שורות 18 – 20.

^[9] שמואל ב' כ"ג י"א – י"ב.

^[10] דברי הימים א' י"ג – י"ד.

^[11] לא ברור על מי הייתה חביבה האם על בעל השדה שנלחם על השבתה או על דוד שהכיר בערכה. בכל מקרה באגדה מתבטאת גדולתו של דוד שעל אף שאינו מחויב הזיר (או ויתר על שדה זו)

^[12] הכרכום נמנה על משפחת האירוסים. הוא שימש לתבלינים, לרפואה ולצבע. בתנ"ך נזכר הכרכום כצמח בושם, ובמשנה ובתלמוד כצמח תבלין ורפואה. לצורך הכנת התבלין או הרפואה נדרשים פרחים רבים מאוד, ולכן חומר הגלם, כלומר פרחי הכרכום, נחשב ליקר ביותר בעבר וכיום.