עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ירושלמי, עירובין פ"א דף יט ע"ג/ה"י, עמ' 460[8]

ירושלמי, סנהדרין פ"ד דף כב ע"ב/ה"ג, עמ' 1287[9]

בבלי, מגילה יד ע"א – ע"ב[10]

רות רבה (לרנר), פרשה ח ד"ה [ה] וחצרון הוליד  

רות רבה (וילנא), פרשה ח סימן א

מדרש שמואל (בובר), פרשה כג סימן ט'[11], י"א[12], י"ב[13]

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש וסיפור דרשני 

עיון קצר באגדה

האגדה בנויה מחלקים קצרים, רובם מדרשים על חלקי פסוקים מהפרק.

דוד מנסה ליצור קשר חיובי עם כליבי על ידי כך שמכנה אותו 'פטרוני', אך מדברי רבי יוסטא בר שונם מובן כי ישנו רמז מאיים,  שכן הוא דורש את 'וַיָּנוּחוּ' כ'נעשו מחנה'.[14] החלק מסתיים בתגובת נבל כמסופר במקרא.[15] בניגוד לתגובת בעלה מקשיבה אביגיל לעצה לפגוש את דוד שגמר עם עצמו לא להותיר מבית נבל 'משתין בקיר'. הפירוש השכיח של הביטוי הוא כינוי לגבר, אך נמצא כי אחד הפירושים של הביטוי הוא כלב. המדרש מאחד את הפירושים יחדיו, ואומר כי כי לא תיוותר נפש חיה לנבל, אפילו על הכלב לא יחוס.

בשיחה בין דוד לאביגיל מתגלות דרשות שאינן תואמות את הסיפור המקראי:

א.      בעוד שבמקרא היא אומרת לדוד כי בה העוון, שלא ידעה על בואו ולכן התקבל שלא בכבוד, במדרש היא טוענת לחפות ושואלת בתלונה מה עשתה, מה עשו בניה, ומה עדריה. כלומר, מבקשת רחמים משום שברור לה שדוד עומד להורגם.

ב.       במקרא דוד רוצה לנקום בנבל כיוון שהשיב לו רעה תחת טובה, ואילו במדרש הסיבה היא שנבל קילל את מלכות דוד. על כך טוענת אביגיל שעדין אינו מלך, המלוכה אינה בידו באופן רשמי, שהרי דיוקנו של שאול על המטבע.

ג.        הביטוי 'אני אמתך' נדרש כתשובה לדוד שתבעה לתשמיש. היא דוחה אותו כיוון שהיא בימי נידתה.

ד.       דוד מנסה לבטל את דחייתה בטענה שאין לראות בלילה כתם דם, והיא מחזירה את השיחה לניסיון להציל עצמה, בניה ורכושה בטענה כי אין גוזרים בלילה דיני נפשות. 

ה.      לטענת דוד כי נגמר דינו של נבל בלילה, מעלה אביגיל נימוק אחר, המצוי במקרא, הריגת נבל תהיה לו לדוד לפוקה, כלומר למכשול, מלכותו תעמוד בסימן של שפיכות דמים.

לאחר סטייה מעיסוק בדוד ואביגיל[16] מובאת גירסה שונה לשיחה בין דוד לאביגיל:

א.      אביגיל מזהירה את דוד לבל ייקחנה, והנימוק אינו משום שהיא מצויה בנידתה אלא היותה נשואה. היא מזהירה את דוד כי עתיד הוא להיכשל באשת איש.

ב.       דוד טוען כי המקלל את מלכות דוד עונשו מוות, ואביגיל מזכירה שעדיין אינו מלך ומתריעה שהוא עומד לשפוך דמים.

ג.        בעוד שקודם לכן דוד הוא שחמד את אביגיל, כאן נטען כנגד אביגיל שהיא מופקרת, כלומר היא שפיתתה את דוד.[17]

האגדה מסתיימת במדרש המסכם את הפגישה ביניהם על ידי דרישת הביטוי 'מבוא דמים'; במקרא מודה דוד לאביגיל שמנעה ממנו לשפוך דם, ובמדרש נכרכים שני הנושאים יחדיו, שפיכות הדמים שהתכוון לעשות בבית נבל ורצונו לקיים עימה יחסי אישות בעת נידתה, בשני אלה לא חטא בזכות פעילותה.

בפתיחת האגדה הוצג ניסיון המרד של נבל בדוד כמתואר במקרא, והאגדה מצביעה על דוד (שבהשפעת אביגיל) נמנע משפיכות דמים. בנוסף, נראה שלכאורה באה האגדה לתמוך בעמדתו רבי יהודה הטוען כי מלך נושא אלמנת מלך, אולם למעשה אין האגדה עוסקת בנושא, והקשרה ל'מלך נושא אלמנת מלך' אסוציאטיבי בלבד.