עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

תוספתא (צוקרמאנדל), סנהדרין פ"א ה"ג ו-ה"ד, עמ' 415

בבלי, סנהדרין ו ע"ב

מקצת עדי נוסח עקיפים

דברים רבה, פ"ה ג'

סוגה

מדרש ומימרה

עיון קצר באגדה

בקטע דיון הילכתי שבו הקושיה נפתרת על ידי  מדרש פסוק שיש לראות בו פן אגדתי.^[1]

במשנה ^[2] נמצא כי 'מלך לא דן ולא דנין אותו...' על הלכה זו מובאת בסוגיה קושיה אנונימית כיצד מתיישבת הוראת המשנה עם הפסוק  'וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ' (שמואל ב' ח' ט"ו).^[3]

לפי התשובה האנונימית אף היא, המלך דן ומבאר את דרך עשיית הדין על ידו: "היה דן הדין, זיכה הזכיי וחייב החייב. היה החייב עני נותן לו משלו.  נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה". כשהיה החייב עני, היה נותן המלך משלו, באופן זה עשה דין וצדקה כאחת.^[4]

לעומת  הדעה האנונימית מובאת דעתו של רבי הטוען כי מלך דן ודנים אותו, ואת הפסוק 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה  לכל עמו..." מבאר שהמלך כאילו עשה צדקה עם החייב בכך שהוציא גזילה מידו.^[5]

[1] המדרש המשמש כתשובה הוא מדרש אגדה.

[2] סנהדרין פ"ב מ"ב.

[3] הקושייה מתקשרת בשלושה מונחים 'הכתיב', 'תאמר' ו'אמור מעתה'. אפשר כי שימוש בשלושתם בא לחזק את התמיהה על הסתירה.

[4] פרשנים מיישבים את הסתירה באופן שונה; קרבן העדה סבור כי דוד לא דן להוציא מקרים שבהם באו לדין עשיר ועני; מראה הפנים סבורכי דוד היה חריג להלכה זו ודן: 'דשאני דוד שהיה עושה דין לזה וצדקה לזה ולא דמי לשאר מלכים'.

[5] קיים שוני בהלכה בין התלמוד הירושלמי לבבלי בנושא דינו של מלך. בעוד שבירושלמי נמצא כי מלך לא דן ולא דנים אותו בבבלי נמצא כי מלכי בית דוד דנים אך מלכי ישראל אינם דנים. הרחבה והסבר על מהות שוני זה ראה אורבך, מעולמם של חכמים, עמ' 365 – 366.