סנהדרין - רשימת אגדות - פרק א׳ חדש

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

ירושלמי, נדרים פ"ו דף מ ע"א/ה"ח, עמ' 1036 – 1037

בבלי, ברכות סג ע"א – ע"ב

מקצת עדי נוסח עקיפים

רבינו חננאל, בבלי, סנהדרין יג ע"ב

סוגה

סיפור ומדרש

עיון קצר באגדה

באגדה שני חלקים עיקריים בני רבדים שונים: הראשון תנאי, והשני אמוראי. החלק הראשון הוא סיפור העוסק במאבקו של רבי יהודה הנשיא למנוע את עיבור השנה בבבל. בחלק השני שני מדרשים המביעים עמדות מנוגדות כלפי מעמדם של חכמי ארץ ישראל ובבל, והוא נוסף, כנראה, כתגובה לסיפור.

הרובד התנאי – הסיפור (שורות 1 – 28)

הסיפור מתאר את הדרך בה פעל רבי יהודה הנשיא למנוע מחכם ארץ ישראלי שירד לבבל ועיבר שם את השנה[1]. בסיפור חמישה חלקים:

חלק א' (שורות 1 – 5) הדרך הדיפלומטית שננקטה כדי למנוע את עיבור את השנה בבבל.

החלק נפתח בציון העובדה כי חנניה אחי רבי יהושע עיבר את השנים בחוץ לארץ[2]. מסופר כי רבי[3] שלח אל חנניה שני שליחים, תלמידי חכמים מבוגרים ומכובדים כדי להחזיר לארץ ישראל את  מעמדה הבכיר אל מול הגולה. חכם אחד עלה לארץ ישראל מבבל ושימש בה כאב בית דין, והשני פעל בבבל. שליחת נציגים שיש להם קשר הדוק לבבל נועדה מצד אחד לחלוק כבוד לחנניה, ומצד שני לגרום לו ללחץ, שכן מצביעה על העובדה שחכמים בבליים מסכימים לעמדתו של רבי יהודה הנשיא.

בידיהם היו שלוש איגרות; תוכנן נבנה בהדרגה שמטרתה להפסיק בדרכי נועם את העיבור בבבל. באיגרת הראשונה חלק רבי כבוד לחנניה. באיגרת השנייה נמסר על השינוי שחל בארץ ישראל; 'גדיים שהנחת', כלומר, החכמים הזוטרים שהיו בארץ ישראל בזמן שחנניה עזב, 'נעשו תיישים', דהיינו, היו לגדולים בתורה ולמנהיגים. באיגרת זו סמויים שני מסרים: האחד, שעד כה נתקבלו החלטותיו בעיבור השנים, והשני, כי עליו להפסיק היות שהמצב השתנה. באיגרת השלישית[4] דרישה ברורה להפסיק לעבר את השנים בבבל. נוסף בה איום, שאם ידחה חנניה את הדרישה, הוא יֵצֵא ל'מדבר האטד', שאינו אלא משל לבבל, שכמדבר היא, לא מקום מניב בתורה. חנניה מדומה לאטד במשל יותם (שופטים ט' ז' – כ'), הוא אינו אלא כמקריב קורבן על הבמה בחוצה לארץ,  וראש הגולה העומד לימינו שותף למעשה האסור[5]. 

חלק ב' (שורות 6 – 10) חנניה מתקשה להגיב על האיום שבאיגרת.

למקרא שתי האיגרות הראשונות מסופר שנהגו כבוד בשליחים, וניתן להניח כי היה זה בשל ההכרה בחנניה ובסמכותו[6]. מהמסר הנרמז באיגרת השנייה חנניה, כנראה, התעלם, או שלא הסיק ממנה את המסקנה הנכונה, ולכן נמסרה לו גם האיגרת השלישית. עם קבלתה כעס וביקש לבזותם, אך השליחים הבהירו לו כי הדבר יהיה רק לרעתו, שהרי הציבור לא יקבל את מעשהו לאחר שכיבדם קודם לכן בפומבי.

חלק ג' (שורות 11 – 18) המאבק בין השליחים לבין חנניה הפך לפומבי.

רבי יצחק קרא את הפסוק 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהֹוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ...'[7] ובמקום לאמר 'מוֹעֲדֵי יְהֹוָה' אמר: 'מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע'. הציבור תיקן וציטט את הפסוק במדויק, ועל כך ענה רבי יצחק 'גבן', דהיינו, נכון הדבר רק בארץ ישראל[8]. רבי נתן שיבש[9] את הפסוק 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהֹוָה מִירוּשָׁלָיִם'[10] ואמר: 'כי מבבל תצא תורה ודבר ה' מנהר פקוד'. הציבור תיקן וציטט את הפסוק במדויק[11], ואף הוא השיב להם כקודמו, כי נכון הדבר בארץ ישראל.

סביר להניח כי השליחים השמיעו דבריהם בדרשות בפני הציבור בבית הכנסת[12], וכך נתנו לתביעת הנשיא בארץ ישראל פומביות, דבר שחייב את הקהילה לנקוט עמדה.

חלק ד'  (שורות 19 – 26) ניסיונו של חנניה לקבל את תמיכת ר' יהודה בן בתירה.

חנניה פונה אל חכם בבלי מוערך, ר' יהודה בן בתירה, על מנת לשתפו במאבק הפומבי ולקבל את תמיכתו, אך נכשל בכך. ר' יהודה בן בתירה חולק על עמדתו וטוען כי יש ללכת 'אחריהם', דהיינו, אחרי חכמי ישראל, ולקבל את מרותם. בויכוח שהתנהל המשיך כל אחד מהם לדבוק  בעמדתו[13].

חלק ה' (שורות 27 – 28) תוצאות המאבק

רבי יהודה בן בתירה רכב על סוסו כדי להודיע שקביעת העיבור היא על פי החלטת חכמי ארץ ישראל. מעשהו מגלה את תוצאות המאבק, אף לא צד אחד הצליח באופן מלא[14], והתוצאה קשה, יש קלקול בעיבור. במקומות אליהם לא הגיע נהגו, כנראה, על פי החלטת חנניה ובית דינו, ובלשון המספר 'נהגין בקילקול', מכאן שברור כי עמדתו מצדדת בסמכות ארץ ישראל. אך אין זה ברור אם ה'קילקול' משמעו שלא קבלו את סמכות המרכז הארץ ישראלי או קילקול ממשי, טעות בעיבור. 

העובדה המצביעה על 'קלקול' מלמדת כי המאבק היה בשאלה מעשית, בעיבור מיידי, דבר המחזק את הדרמטיות של הסיפור ומבטא ויכוח עיקש על מעמדם של שני המרכזים.

הרובד האמוראי – מדרשים כ'תגובה' לסיפור (שורות 29 – 39) 

הרובד האמוראי בנוי משני מדרשים, שלכאורה, מגיבים כלפי נושא הסיפור, כלפי המאבק בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל בדבר מעמדם, כל אחד מהם מחזק את אחת הקבוצות במאבק. סביר להניח כי המדרשים לא נאמרו ישירות על הסיפור אלא צורפו לו במעשה העריכה[15].

מדרש א' (שורות 29 – 32)

מדרש שלא כפשוטו על הביטוי  'זקני הגולה'[16], ולפיו זקני הגולה אומנם חביבים הם על האלהים, אך אלו שבארץ ישראל חביבים יותר. ההדגשה כי חביבים יותר מסנהדרין שבחוצה לארץ, מדגישה כי על אף היותם גדולים בתורה, אלו שבארץ ישראל עדיפים.

מדרש ב' (שורות 33 – 40)

מחלוקת על מיהותם של החרש ושל המסגר שהוגלו יחד עם המלך יהויכין לבבל[17], אם היו הם החכמים או המכובדים. הטיעון בסוגין הוא כי היו אלה החכמים. מן הראוי לציין שהמסקנה אינה הכרחית, ובוודאי שאינה יכולה לשמש כסתירה למדרש הקודם אלא בדוחק[18].

האגדה על שני רבדיה משקפת מאבק בין המרכז הרוחני בארץ ישראל ובין המרכז בבבל. ברובד התנאי, מטרת הדרישה שלא לעבר את השנה בבבל היא להחיל את מרות ההנהגה שבארץ ישראל, מרות הנשיא ובית דינו, על הקהילה בבבל תוך ביטול סמכות המרכז הבבלי כקובע את אורחות החיים של הקהילה שם. המדרשים המאוחרים ברובד האמוראי משקפים מתח בין אמוראי ארץ ישראל לבין אמוראי בבל או את המשכו של המאבק על מעמדם ועל סמכותם.