header2

          שישה דברים עשה חזקיה 

        פ"א ה"ב דף יח ע"ד עמ' 1268

מקור

 

1   ששה דברים עשה חזקיהו.

 

2   על שלשה הודו לו

 

3   ועל שלשה לא הודו לו.

 

4   גירר עצמות אביו על מיטת חבלים

 

5   וכיתת נחש הנחושת

 

6   וגנז טבלה שלרפואות.

 

7   והודו לו.

 

8   סתם מי גיחון העליון

 

9   וקיצץ דלתות ההיכל

 

10 ועיבר ניסן בניסן.

 

11 ולא הודו לו.

 

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

משנה, פסחים פ"ד מ"ט [1]

ירושלמי, פסחים פ"ט דף לו ע"ד/ה"א, עמ' 551 – 552

ירושלמי, נדרים פ"ו דף מ ע"א/ה"ח, 1036 – 1037

בבלי, ברכות י ע"ב

בבלי, פסחים נו ע"א

עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מדרש

עיון קצר באגדה

המדרש מציין כי המלך חזקיה עשה שישה דברים[2], חמישה מהם נמנים על התחום התיאולוגי האמוני[3]. במבנה הספרותי של המדרש ניתן להבחין בשלוש יחידות: פתיח בו נמסרת בהכללה תגובת חכמים למעשיו, ושתי יחידות בהן מובאים המעשים באופן סימטרי; ביחידה האחת שלושה מעשים עליהם נאמר כי חכמים הסכימו עם דרכו, וביחידה השנייה שלושה מעשים שהחכמים הסתייגו מהם[4].

המעשה השישי, 'ועיבר את ניסן', קושר את המדרש לקובץ שעניינו עיבור השנה, ועליו 'לא הודו לו חכמים'. ייתכן שיחסם למעשה העיבור נובע מתפיסת חזקיה כמי שנשען על מעמדו וסמכותו ומתערב בתחומים לא לו[5].

ניתן להניח כי יחסם למעשה העיבור משקף בעיות שעמדו על סדר יומם, והוא נועד אולי לבטא את הסתייגותם מפני גורמים בהנהגה הלוקחים לעצמם חירות לפעול בתחומים שאינם מוסמכים להם[6]. הדים לכך נמצאים בהלכה 'אין המלך יושב בסנהדרין, ולא מלך ולא כהן גדול יושבין בעיבור שנה'[7].



[1] משנה, זו חסרה בכתבי יד קופמן ופארמה, במשנת הירושלמי ובמשנת הבבלי בדפוסים; היא נמצאת בכ"י מינכן במשנה, ובגמרא (בבלי, פסחים פ"ד, דף נ ע"א), ואילו בבבלי, ברכות י ע"ב ובירושלמי, פסחים ונדרים (ראו מ"מ לעיל) מופיעה כברייתא. לדעת אפשטיין, זו ברייתא שבתקופה מאוחרת נכתבה כמשנה משום שהמונח 'תנו רבנן' יכול היה לציין ברייתא, כשם שהמונח ו'תנן התם' יכול לציין משנה (אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה ב', עמ' 950 – 951).

[2] למעשים השני, הרביעי והחמישי יש ביסוס במקרא.

[3] לסתימת מי הגיחון אין היבט אמוני.

[4] תאור מעשיו של חזקיהו, תואם את אופני תיאורו במקרא: מעשיו מקבלים אישור כאשר עושה "הטוב והישר והאמת לפני ה' אלהיו" (דברי הימים ב' ל"א כ'), אולם בשעה שחורג מסמכויותיו "וגבה לבו" "ויהי עליו קצף" (דברי הימים ב' ל"ב כ"ו). 

[5] אף כי לפי המקרא (דברי הימים ב' ל' ב' – ד')  החליט חזקיה החליט על עריכת פסח שני לאחר התייעצות, וכי החלטה זו לא עמדה בסתירה להלכה, הרי שבאגדה קודמת הוצג כמי שאילץ את הציבור לקיים פסח שני, 'עישה יחזקיהו לציבור לעשות פסח שני'.

[6] מ' אברבך מצביע על קווי דמיון בין האופן בו נדרשים מעשיו והתנהגותו של חזקיהו לבין תיאוריו של רבי יהודה הנשיא: 'אמר ליה רבי לרבי חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא: דוד מלך ישראל חי וקים' (בבלי, ראש השנה כה ע"א). לשיטתו, דרישת מעשיו של חזקיהו כמייצגים את התנהגותו של רבי יהודה הנשיא נועדה לתאר את היחסים המתוחים ששררו בין בית הנשיא לחכמים, משום שהאחרונים התנגדו לסמכות הבלעדית שביקשו הנשיאים  בהנהגת הקהילה היהודית. (אברבך, חזקיהו מלך יהודה, עמ' 354 – 372).

[7] תוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל) פ"ב הי"ד, עמ' 417.