פ"א ה"ב דף יח ע"ד עמ' 1267 |
|
| מקור | תרגום |
| 1 תני. | למדנו |
| 2 אמ' ר' יודן. | אמר רבי יודן. |
| 3 מעשה ברבן גמליאל וזקנים | מעשה ברבן גמליאל וזקנים |
| 4 שהיו יושבין על גב מעלה בהר-הבית | שהיו יושבין על גב מעלה בהר-הבית |
| 5 ויוחנן סופר הלז יושב לפניהן. | ויוחנן סופר הלז יושב לפניהן. |
| 6 אמ' לו רבן גמליאל. | אמר לו רבן גמליאל. |
| 7 כתוב. | כתוב. |
| 8 לאחנא בני דרומא עילאה | לאחינו בני הדרום העליון |
| 9 לאחנא בני דרומא ארעייא | לאחינו בני הדרום התחתון |
| 10 שלמכון יסגא. | שלומכם ישׂגה. |
| 11 מודענא לכון | מודיעים אנו לכם |
| 12 דמטא זמן ביעורא. | שהגיע זמן ביעור. |
| 13 לאפוקי מעשרייא מעומרי שובלייא. | להוציא מעשר מעומרי השיבולים. |
|
14 ולאחנא בני גלילא עילאה ובני גלילא ארעייה |
ולאחינו בני גליל עליון ובני גליל תחתון |
| 15 שלמכון יסגא. | שלומכם ישׂגה. |
| 16 מודענא לכון | מודיעים אנו לכם |
| 17 דמטא זמן ביעורא. | שהגיע זמן ביעור. |
| 18 תפקון מעשריא ממעטני זיתיא. | תוציאו מעשר ממעטני[1] זיתים. |
|
19 לאחנא בני גלותא דבבל בני גלותא דמדי בני גלותא דיוון ושאר כל גלוותא דיש' |
ולאחינו בני הגלות של בבל בני הגלות של מדי בני הגלות של יוון ושאר כל הגלויות של ישראל |
| 20 שלמכון יסגא. | שלומכם ישׂגה. |
| 21 מודענא לכון | מודיעים אנו לכם |
|
22 דאימריא רכיכין וגוזליא דקיקין וזימנא דאביבא לא מטא |
הטלאים רכים הגוזלים צעירים וזמן של אביב לא הגיע |
| 23 ושפר מילתא באפיי ובאנפי חבריי | ושפיר באַפִּי ובאַפֵּי (משמע בעֵינַי ובעֵינֵי) |
| 24 מוספא על שתא דא תלתין יומין. | להוסיף על שנה זו שלושים ימים |
עדי נוסח
לא נמצאו
מקבילות
תוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל) פ"ב ה"ו, עמ' 416 - 417
ירושלמי, מעשר שני פ"ה דף נו ע"ג/ה"ד, עמ' 307
בבלי, סנהדרין יא ע"ב
עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מעשה חכמים
עיון קצר באגדה
רבן גמליאל הזקן הורה לסופר לשלוח שלוש איגרות שפתיחתן זהה, ברכה לנמענים ששלומם ישׂגה. האיגרות מופנות לעם ההמתגורר בדרום, לעם בצפון, דהיינו בגליל, ולעם בגלויות.
בשתי האיגרות הראשונות מוזכר הצורך לבער את המעשרות שלא ניתנו במועדן[2]. רבן גמליאל התאים את בקשותיו לבני המקום; בדרום גידלו תבואה, לכן ביקש שיבערו את המעשרות מעומרי השיבולים, ואילו בגליל הגידול העיקרי היה מטעי זיתים, לכן ביקש לבער את מעטני הזיתים.
האיגרת השלישית היא שקושרת את סיפור האירוע לנושא הסוגיה, לעיבור השנה. הוא מודיע לבני ישראל בגלויות כי הטלאים רכים, בעלי הכנף דקים וזמן האביב[3] לא הגיע, לכן נראה לו ולחבריו לעבר את השנה. יש מקום לשער כי רבן גמליאל הודיע עניין זה לבני הגולה, כי ייתכן שבני הגולה נהגו לקנות בארץ את הטלאים והגדיים לצורך קורבנות, ובמצב הנדון הם לא היו מתאימים לכך.
בסיפור האירוע ראוי לציין שתי נקודות:
א. בתחילת סיפור האירוע מצויין שרבן גמליאל וזקנים ישבו במעלה הר הבית, ובסיומו של הסיפור אומר רבן גמליאל כי טוב בעיניו[4] ובעיני חבריו לעבר את השנה. נראה כי בכך מודגש שההחלטה אינה של יחיד אלא של בית דין.
ב. הסימנים לעיבור השנה אותם מזכיר רבן גמליאל, למעט זמן האביב, אינם נמנים עם הסימנים לפיהם חכמים מעברים את השנה[5], אלא משמשים רק כסיוע. אפשר כי זו הייתה ההלכה הקדומה, ואילו ההלכה המציינת סימנים אלו כסעד בלבד היא המאוחרת[6].
[1] 'מעטן' הוא גיגית או גומה ששמים בה זיתים על מנת שיבשילו ויתרככו (אבן שושן, ערך 'מעטן', עמ' 851).
[2] לפי ההלכה אחת לשלוש שנים (בשנה השלישית והשישית למחזור שנות השמיטה) יש לבער את המעשרות שנשתהו בידי הבעלים ולמוסרן ללוויים.
[3] אביב כתקופת שנה או כשיבולים צעירות.
[4] הניב בעבר כלל את המילה 'אף'; במשך השנים התגלגל ל'עין'.
[5] תקופה ופירות האילן. ראו הלכה לעיל.
[6] ראו הערות באגדה קודמת.