סנהדרין - רשימת אגדות - פרק א׳ חדש

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה

עיון קצר באגדה

ההלכה 'הדין בשלשה ופשרה בשניים' נמסרת בשמו של  רבן שמעון בן גמליאל, ואחריה מובאת הצהרה שהינה 'איכותית' במהותה, הקובעת כי לפשרה עדיפות על פני הדין^[1].

לפי המימרה, כוחה של הפשרה נובע מהסכמת הצדדים לקבלהּ, ומסיבה זו אין דין הפשרה ניתן לשינוי, ואילו חולשת הדין באה לביטוי ביכולת לחזור מהדין, דהיינו, לגרור את בעלי המחלוקת לדיון מחודש.

הסיבות לדיון מחודש בדין עשויות לנבוע  משלושה מצבים:

א.      'שניים שדנו' – מדובר בשני דיינים; במקרה כזה אין הדין תקף, ולכן יכולים בעלי הדין לחזור בהם, אם לא הסכימו להרכב בית דין של שניים^[2].

ב.      'שניים שדנו' – מדובר בשני דיינים מתוך שלושה; שני הדיינים יכולים לשנות את דעתם כשמובאות לפניהם ראיות חדשות, ובמקרה כזה ישתנה הדין. 

ג.       'שניים שדנו' – מדובר בבעלי הדין; שני בעלי הדין עשויים למצוא ראיות חדשות לעמדתם ולבקש משפט חוזר^[3].

עם זאת ייתכן כי בין ההלכה שנאמרה בשמו של רבן שמעון בן גמליאל ובין ההמשך יש כשל לוגי, שאולי נובע מהגררות הביטוי 'שניים שדנו' אחר הביטוי 'שניים שפישרו'.

דומה, כי ללא קשר לסיבות האפשריות של החזרה בדין, ההצהרה בדבר עדיפות הפשרה נגזרת מעמדה בסיסית הנותנת עדיפות לפתרון מחלוקות בדרכי שלום; אפשר כי האמירה חוזרת על עצמה כדי  לשמר את כוח בית הדין של החכמים ולמנוע פנייה לבתי דין שונים שאינם בסמכותם, במיוחד לאור מציאות היסטורית.^[4]

סוגייה קצרה זו מצריכה עיון גדול.

^[1] על פי הכתוב אין זה ברור מיהו האומר את ההצהרה ואת נימוקה (שורות 3 – 5), אפשר שאלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, ואפשר כי אלו דברי בעל הסוגייה.

^[2] בתוספתא מובא מצב בו שני דיינים בדין לעומת שניים בפשרה.

^[3] דרך הבנה זו מצויה בבבלי, סנהדרין ה ע"ב. עם זאת יש לציין כי זוהי אפשרות דחוקה, שכן בכל המופעים בספרות חז"ל הביטוי 'שניים שדנו' משמעו דיינים.

^[4] בתוך המערכת היהודית היו בתי דין שונים שאינם של חכמים, ומטבע הדברים היה מתח ביניהם לבין חכמים. (י' כהן, האם ומתי עברה הנשיאות לטבריה, עמ' 120;  ז' ספראי, גבוה מעל גבוה, עמ' 223 – 227; ח' וז' ספראי, חכמים במאבק, עמ' 268).