פ"א ה"א דף יח ע"ב עמ' 1265 |
|
| מקור | תרגום |
| וכי איפשר לבשר ודם לדון את בוראו. | וכי אפשר לבשר ודם לדון את בוראו. |
| אלא אמ' הקב'ה. | אלא אמר הקב'ה. |
| אנא אמרית דיהא לראובן ק' דינ' ולשמעון ולא כלום. | אני אומר שיהיה לראובן מאה דינרים ולשמעון ולא כלום. |
| ואת נוטלן מזה ונותנן לזה. | ואתה נוטלן מזה ונותנן לזה. |
| עלי לשלם לו וליפרע מאותו האיש. | עלי לשלם לו וליפרע מאותו האיש. |
עדי נוסח
לא נמצאו
מקבילות
לא נמצאו
מקצת עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה
עיון קצר באגדה
האגדה נפתחת בשאלה על המובאה שבסיום האגדה הקודמת לה[1]. ו' החיבור בראשיתה של האגדה עשויה אף היא להצביע על קיומה של זיקה עניינית בין שתי האגדות. ניסוח השאלה 'האם אפשר לאדם לדון את בוראו' מעורר תמיהה. ניתן להצביע על שלוש אפשרויות להבנת הביטוי 'לדון את בוראו':
א. לדון את הקב"ה.
ב. לדון עם הקב"ה[2].
ג. לדון את פסק דינו של הקב"ה, היינו לערער עליו.
הסבר א' מעלה אפשרות שלפנינו שאלה תיאולוגית, אולם השימוש במונח 'אלא' שולל אפשרות זו, מה גם שהמשך האגדה אינו מציע תשובה לשאלה תיאולוגית. בשתי האפשרויות האחרות, המונח 'אלא' בא לצמצם ועשוי להצביע על האפשרות שהשופטים דנים עם האל. סמכותם לשפוט נתנה ע"י האל, אולם בלא כוונה (בלא ידיעה) הם יכולים להכריע בניגוד לדעתו, היינו 'לדון את פסק דינו', לערער עליו.
המקרה המתואר באגדה תומך באפשרות השנייה והשלישית, שכן אף כי פסק הדין אינו תואם את כוונת האל, הוא תקף, והאל, שאינו יכול לבטל את הדין, יפעל לאחר מן כדי לפצות את מי שניזוק 'לתפיסתו' ולהיפרע ממי שזכה בדין בניגוד לעמדתו.
[1] 'כִּי לֹא לְאָדָם תִּשְׁפְּטוּ כִּי לַיְהֹוָה' (דברי הימים ב' י"ט ו').
[2] המילה 'את' מוצרכת בדרך כלל למושא הישיר, אך היא מופיעה גם במשמעות של 'עם', כעולה מן הכתוב: 'את האלהים התהלך נח' (בראשית ו' ח'); וכן בתוספתא: 'המנכש את הכותי בחסיות אע"פ שפירותיו טבל לא יאכל מפירותיהן עריי. ר' שמעון בן לעזר או' במוצאי שביעית עם ישראל מותר'. (תוספתא (זרעים) (ליברמן), תרומות פ"ח ה"ז עמ' 150). נראה איפוא, כי כוונת המשפט 'יהו הדיינין יודעין את מי הם דנין' היא שיהיו הדיינים יודעים עם מי הם דנים, הקב"ה שותף עמם לדין. הסבר זה מקבל חיזוק מנוסח ההלכה: 'ומי הוא דן עמהם' (תוספתא, סנהדרין (צוקרמאנדל), פ"א ה"ט, עמ' 416).