header2

דיין יחיד (המשך) – אגדה ז

פ"א ה"א דף יח ע"א – ע"ב עמ' 1264

מקור תרגום

1   ר' אבהו הוה יתיב דיין בכנישתא מדרתא דקיסרין לגרמיה.

רבי אבהו היה יושב דיין בבית הכנסת מדרתא שבקיסרין לבדו
2   אמרין ליה תלמידוי. אמרו לו תלמידיו
3   ולא כן אלפן ר'. "אל תהא דן יחידי". לא כן למדנו רבי. "אל תהא דן יחידי"
4   אמ' לון. אמר להם.
5   כיון דאתון חמו לי יתיב דיין לגרמי כיון שבאו ראו אותי יושב דיין לבדי.
6   ואתון לגביי כמי שקיבלו עליהן. ובאו לפניי כמי שקבלו עליהם.
7   ותני כן. ושנוי כן במקור תנאי.
8   במ' <יח, ב> דבר' אמ'. במה <יח ע"ב> דברים אמורים.
9   בזמן שלא קיבלו עליהן. בזמן שלא קיבלו עליהן.
10 אבל אם קיבלו עליהן דן אפי' יחידי. אבל אם קיבלו עליהן דן אפילו יחידי. 

עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

מקצת עדי נוסח עקיפים

רבנו חננאל, סנהדרין ו ע"א

סוגה

מעשה בית דין 

עיון קצר באגדה

רבי אבהו ישב ודן יחידי בבית הכנסת בקיסרין. התנהגותו מעוררת תמיהה אצל תלמידיו, משום שהיא נוגדת את אשר הוא לימדם: 'אל תהא דן יחידי'. בתגובה הוא משיב שבעלי הדין ראוהו יושב כדיין יחיד, ובאו אליו, ולכן משתמע כי הסכימו לקבלו כדיין יחיד[1].

מדברי ר' אבהו לתלמידיו, מתבאר כי הוא מצמצם את הוראת המִשְנָה, 'אל תהא דן יחידי' רק למקרה בו בעלי הדין אינם מוכנים להישפט בפני דיין יחיד. תשובתו תואמת את העיקרון המובא בשם רבי בא'הרי את מקובל עלינו כשלושה', משמע ניתן לפנות ולהישפט אצל דיין יחיד מתוך הסכמה של בעלי הדין.

לכאורה, המובא בסיום הסיפור (שורות 7 – 10) נראה מיותר, אולם יש להניח כי מטרתו לבסס את התנהגותו של רבי אבהו לא כחידוש שלו אלא כנשען על קביעתם של תנאים. דברי הסיום חוזרים ומחדדים את הגישה לפיה ניתן לפנות לדיין יחיד רק בהסכמת שני הצדדים להידון לפניו, ובכך מחזקים את ההתרחקות מהרצוי, דין בשלושה.

הסכמתם של הצדדים להידון לפני דיין יחיד מוצגת כהלכה, וייתכן כי יש מקום להסיק שהיא נגזרת מדרכם של חכמים לאמץ חוק רומי ולהציגו כחוק שלהם[2]. בנוסף, מתיאור ישיבתו של רבי אבהו כדיין יחיד 'בכנישתא מדרתא שבקיסרין' ניתן ללמוד על  קיומם  של הליכים משפטיים בין כותלי בית הכנסת. ייתכן כי בתי דין אלו נוסדו במטרה לשמר את מעמדם של החכמים כמנהיגי החברה היהודית בעקבות כרסום שחל בכוחם ובמעמדם[3].


[1] ייתכן שרבי אבהו ישב בדין של פשרה, ולפי המשפט הרומי מספר הבוררים יכול לנוע בין אחד לשלושה. לדעת כהן, בשל אי הסכמה עברו בהדרגה מבורר אחד לשניים, ומשניים לשלושה. (ב' כהן, ההלכה היהודית והחוק הרומי, עמ' 681).

[2] ג'ונסטון, החוק הרומי, עמ' 9. בנוסף, בדבר הבעייתיות של ההשפעה הרומית על מערכת המשפט היהודית ראו שם, שם,  עמ' 159 – 160, 167 – 168.

[3] מאבקם של חכמים לשימור כוחם נובע מהעובדה כי סמכות הסנהדרין היתה מותנית בנכונות העם לקבלה. (ז' ספראי, גבוה מעל גבוה, עמ' 223 – 227; אופנהיימר, תולדות הסנהדרין, עמ' 258).