עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

בבלי, סנהדרין ל"ח ע"ב

שמות רבה (שנאן), ד' ג', עמ' 147 - 148

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה ומדרש

עיון קצר באגדה

הנחת היסוד בדברי ר' יוחנן היא כי דרך הנהגת האל בעולם היא אקט מתמשך של שיפוט^[1], והכרעת הדין מתקבלת רק לאחר התייעצות עם בית דינו, שהיא בבחינת תנאי הכרחי להגעה לאמת, לשיפוט צודק^[2].

המדרש הוא צירוף של שתי מימרות משמו של ר' יוחנן הדורשות את הכתוב 'וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל'^[3]  שלא כפשוטו. המימרות מקושרות ביניהן באמצעות המונח 'מה טעם', ובשתיהן הסיום זהה: 'שנמלך בבית דין שלמעלן'. המימרה הראשונה דורשת את חלקו השני של הפסוק 'וְצָבָא גָדוֹל', מציגה את דרך הנהגתו של האל את העולם, באמצעות השימוש בביטוי 'לעולם אין עושה האל... עד ש...'. המימרה השנייה דורשת את חלקו הראשון של הפסוק  'וֶאֱמֶת הַדָּבָר' כהסבר לטעמה של הדרך אותה נוקט האל.

נראה שאגדה זו נועדה להורות כיצד יש לנהוג בבית דין של מטה, היינו במערכת המשפט הארצית. כשם שהאלוהים נמלך בבית דין של מעלה קודם שפוסק, כן נדרש גם הדיין להתייעץ בטרם יפסוק.

[1] אורבך, חז"ל, עמ' 156.

[2] המימרה השנייה, הפותחת בשאלה 'אימתי חותמו של הקב"ה אמת', תואמת את המצוי באגדה הקודמת, ולכאורה, ממשיכה אותה. אך אין לראות את דברי רבי יוחנן כמתייחסים אליה, משום שרבי יהודה בן פזי הוא אמורא בן הדור הרביעי, ואילו רבי יוחנן, בן הדור השני. אפשר כי זו תוספת של בעל הסוגיה.

^[3] דניאל י' א'.