פ"א ה"א דף יח ע"א עמ' 1263 |
|
| מקור | תרגום |
| 1 שמואל אמ'. | שמואל אמר. |
| 2 שנים שדנו דיניהן דין | שנים שדנו דיניהן דין |
| 3 אלא שנקראו בית דין חצוף. | אלא שנקראו בית דין חצוף. |
| 4 ר' יוחנן וריש-לקיש תריהון מרין. | רבי יוחנן וריש-לקיש שניהם אומרים. |
| 5 אפי' שנים שדנו אין דיניהן דין. | אפילו שנים שדנו אין דיניהן דין. |
עדי נוסח
לא נמצאו
מקבילות
בבלי, כתובות כב ע"א
בבלי, סנהדרין ג ע"א, ה ע"ב, ל ע"א, פז ע"ב
ירושלמי, ברכות פ"ז דף יא ע"א\ ה"א, עמ' 55
עדי נוסח עקיפים
לא נמצאו
סוגה
מימרה
עיון קצר באגדה
בסוגיה מובאת מחלוקת בין שמואל הבבלי לבין רבי יוחנן וריש לקיש. שמואל סובר כי קיימת אפשרות שהליך משפטי יתקיים בבית דין שיש בו שני דיינים ופסק הדין שיתקבל בו יהיה תקף, ואילו רבי יוחנן וריש לקיש סוברים כי אין תוקף לפסיקה משפטית שהתקבלה בבית דין בו יושבים שני דיינים.
לכאורה, יש בדברי שמואל סתירה פנימית: אם הוא פוסק כי הדין שהתקבל בבית דין של שניים תקף, מדוע הוא מכנה את בית הדין 'חצוף'; ומדוע פוסק שדינו של בית דין זה הוא דין, כשיש משנה מפורשת 'דיני ממונות בשלושה'. ניתן להבין את הסתירה כנובעת משני צרכים:
א. מן הצורך לגשר בין גישות שיפוטיות קיימות ובין שימור מעמדם של חכמים כדיינים.
ב. מן הצורך להכיר בדיעבד בסמכותם השיפוטית של בתי דין של שניים, המקיימים הליך של פשרה[1], ועם זאת גם להגיב כלפיהם.
עמדתו של שמואל המסתייגת מבתי דין אלו מצביעה על תמיכתו העקרונית בגישה שיפוטית בה יושבים שלושה דיינים בדין.
[1] על קיומו של הליך פשרה בפני שניים ניתן ללמוד מדברי רבן שמעון בן גמליאל: 'איתיביה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: הדין - בשלשה, ופשרה – בשנים' (בבלי, סנהדרין ה' ע"ב).