עדי נוסח

לא נמצאו

מקבילות

לא נמצאו

עדי נוסח עקיפים 

לא נמצאו

סוגה

סיפור מעשה

עיון קצר באגדה

עניינו של הסיפור באזהרה אותה משמיע רבי עקיבא בכל פעם שמגיעים אליו בעלי דין המבקשים ממנו לדון אותם.

יש באזהרתו מוטיב חוזר המתבטא בשורש עמ"ד;  הוא פותח בדרישה שעל בעלי הדין לדעת לפני מי הם עומדים (שורה 2), פתיחה שיוצרת אשליה, שכן ההנחה הסבירה היא שהם עומדים בפועל לפני הדיין. אולם בהמשך האזהרה  נשברת ההנחה, מתברר כי העמידה היא לפני הקב"ה. זו עמידה שיש בה הפשטה, ולחיזוקה מובא פסוק (שורה 4) שבו אומנם נאמר כי 'עמדו... לפני יי', אך בהקשרו עמידת בעלי הדין היא בפני הכוהנים. האזהרה מסתיימת במשפט שאומנם חסרה בו המילה 'עמד', אך היא מצוייה מבחינה תחבירית[2] ומובאת על דרך השלילה – בעלי הדין אינם עומדים לפני הדיין, דהיינו לא לפני רבי עקיבא. 

הפנייה אל בעלי הדין נושאת עימה אזהרה ומגמתה ליצור יראה. עליהם לזכור שהם עומדים בפני 'מי שאמר והיה העולם'.  האמירה 'ולא לפני עקיבה בן יוסף' מדגישה שאין הם עומדים לפני האדם, עקיבא בר יוסף, אלא לפני המקום, והיא מחזקת הן את האזהרה, הן את מעמדו של הדיין כבא כוחו.

דברי רבי עקיבא עשויים להתפרש בשני אופנים המנוגדים זה לזה:

א.      סמכותו של הדיין נגזרת מהיותו נציג האל, ולכן הליך השיפוט אמור להתבצע לפי דין תורה.

ב.      סמכות השפיטה ניתנת לדיין מידי האל, אפילו אין הוא דן על פי דין תורה אלא בדרכים אחרות.