עדי נוסח

כ"י וטיקן עמ' 50

מקבילות

תוספתא (מהד' ליברמן) ברכות פ"א ה"י – הי"א עמ' 4 – 5

מכילתא דרבי ישמעאל (מהד' הורוביץ) בא פט"ז עמ' 60

בבלי ברכות יב ע"ב – יג ע"א

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה, מדרש, משל

עיון קצר באגדה

האגדה עוסקת במחלוקת בן זומא וחכמים המצויה במשנה בעניין זמן הזכרת יציאת מצרים.  מחלוקתם מתבססת על דרישת מילת הריבוי "כל" המצויה בפסוק " לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ "[1] בן זומא סבור כי המילה "כל" באה לרבות את הלילות, ואילו לדעת חכמים באה מילה זו לרבות את העולם הבא.

האגדה בנויה כדו שיח בן ארבעה חלקים:

חלק ראשון (מ'בן זומא' עד 'ומצרים טפילה')

לדברי בן זומא באחרית הימים לא תוזכר גאולת מצרים אלא הגאולה העתידית. דבריו מתבססים על הפסוק "לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהֹוָה וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי יְהֹוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה וַהֲשִׁבֹתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם".[2] מובן כי להשקפתו של בן זומא המאורעות המשמעותיים מההווה או מהעבר הקרוב מעמעמים ואפשר אף משכיחים את שאירע בעבר הרחוק. חכמים מסכימים שהעבר הקרוב חזק מהרחוק, אך מתנגדים לעמדתו שהעבר הרחוק ישכח, ומשיבים: "מלכיות עיקר ומצרים טפילה", היינו, יציאת מצרים תוזכר, אך תהיה טפלה לגאולה משעבודם של מלכויות.

חלק שני (מ'וכן הוא' עד 'ויעקב טפל')

בן זומא מחזק את עמדתו על ידי השוואתה לשינוי שמו של יעקב: "לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל".[3] חכמים דוחים את דבריו בטענה שהשם ישראל לא ביטל את יעקב אלא נוסף לו, ומסיימים דבריהם באותו הנוסח בו הביעו עמדתם לגבי מצרים ומלכויות, "ישראל עיקר, ויעקב טפל".

חלק שלישי (שורות מ'כן הוא או' אל תזכרו' עד 'שלגוג')

בן זומא דורש את הפסוק "אַל תִּזְכְּרוּ רִאשֹׁנוֹת וְקַדְמֹנִיּוֹת אַל תִּתְבֹּנָנוּ".[4] את חלקו הראשון של הפסוק מייחס למצרים, ואת השני מייחס לשחרור משעבודן של מלכויות. ראשית הפסוק העוקב לו "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה" נדרש כמלחמה נגד גוג ומגוג שבה עתיד האל להביא לנצחון ישראל.[5] מהצירוף ניתן להבין שכל גאולה חדשה דוחקת את קודמתה. בחלק זה לא נמסרת תגובת החכמים לדבריו.

חלק רביעי (מ'משלו משל' – עד סוף האגדה)

אפשר כי המשל הוא מדברי בן זומא, ואפשר כי הוא משל בעל האגדה התומך בעמדתו של בן זומא.[6] הביא את המשל המתאר את דרכו האנושית והטבעית של האדם, לזכור ולדון באירועים הקרובים אליו. ניתן להבין כי הנמשל הוא שכל גאולה דוחקת את קודמתה.