עדי נוסח

שרידי הירושלמי עמ' 4

כ"י וטיקן עמ' 46

מקבילות

ירושלמי שבת פ"א ה"ב דף ג ע"א – ע"ב עמ' 368

מקצת עדי נוסח עקיפים

לא נמצאו

סוגה

מימרה

עיון קצר באגדה

בסוגיה הובאה המשנה ממסכת שבת[1] שעניינה הפסקת פעילות לצורך קריאת שמע, ובהקשר אליה עולה השאלה האם יש להפסיק תלמוד תורה לצורך קריאת שמע או תפילה. באגדה מובאות עמדותיהם של התנא רבי שמעון בן יוחאי ושל האמורא רבי יוחנן בהקשר לתפילה.

רבי יוחנן מספר בשמו של רבי שמעון בן יוחאי שהעיד על עצמו[2] כי אפילו לקריאת שמע אינו מפסיק מלימודו, ואילו רבי יוחנן ומעיד על עצמו[3] שמפסיק אפילו לתפילה, היינו הן לקריאת שמע הן לתפילה.[4]

בעל האגדה מציין כי כל אחד פועל לעמדתו; רבי יוחנן מפסיק לתפילה שכן אמר 'ולוואי שיתפלל כל היום כי אין תפילה מפסדת'.[5] עמדתו של רבי שמעון בן יוחאי מובנת מתוך משאלת לב, שלו היה נמצא על הר סיני היה מבקש שהאל יברא לאדם שני פיות, האחד לתורה, והאחר לכל השאר. בעל האגדה מספר כי רבי שמעון בן יוחאי התחרט שמא העולם לא היה עומד בלשון הרע, לו היה לאדם פה נפרד לענייני חולין. משאלתו של רבי שמעון בן יוחאי משקפת אהבת לימוד תורה קיצונית, אולם כשנאמר הדבר בהקשר לקריאת שמע ולתפילה, הרי שיש בדבריו משום המעטה מחשיבותם.

אפשר כי השקפותיהם נובעות מדרכם בלימוד תורה. רבי שמעון רואה בלימוד הכול, ואילו רבי יוחנן רואה בו חלק חשוב, אבל לא בלעדי. לעמדתו של רבי יוחנן יש לתפילה ערך חשוב בחיי האדם, ולכן ראוי להפסיק את הלימוד ולהתפלל, ולעומת זאת רבי שמעון סבור כי עצמו הוא שונה מבני אדם אחרים שלא יידעו לנצל את פיהם לדברים חיוביים אלא ללשון הרע, וכיוון שהוא שונה, ייתכן שגם לומדי התורה יכולים, ואולי רצוי, שלא יפסיקו את לימוד התורה לצורך התפילה.